הגדרת מלחמת עזרת ישראל מיד צר

לאחר שעמדנו בשיעור הקודם על יסוד הציווי על מלחמת עזרת ישראל מיד צר, ננסה בשיעור זה להגדיר מתי ישראל מצויים במלחמה זו. שאלה זו משמעותית בימינו, כאשר פעילויות צה"ל מגוונות וכוללות – תחת היעד הרשמי של הגנה – גם פעולות התקפה לא מעטות שנועדו למנוע אפשרות עתידית של פגיעה במדינת ישראל, ויש לדון האם גם פעולות אלו, שתכליתן הגנה אך בפועל הן פעולות התקפה, נכללות בהגדרת מלחמת 'עזרת ישראל מיד צר'.

הדיון בגדרי מלחמה כזו מובא בגמרא בסוטה (מד:) סביב מחלוקתם של ר' יהודה וחכמים, כאשר חכמים מגדירים את המלחמות שגם ה'חוזרים מעורכי המלחמה' יוצאים אליהן כ'מלחמת מצווה', ולעומתם ר' יהודה מגדיר מלחמות אלו כ'מלחמת חובה'. רבא בגמ' שם מסביר את המחלוקת באופן הבא, המתקשר להגדרת מלחמת 'עזרת ישראל מיד צר':

אמר רבא מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות כי פליגי למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו מר קרי לה מצוה ומר קרי רשות נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה.

מתוך דברי רבא ניתן להבין שהמחלוקת המעשית בין ר' יהודה לחכמים היא כיצד להגדיר מלחמה בה ישראל נלחמים עם עובדי הכוכבים כדי שלא ילחמו עם ישראל – לדעת ר' יהודה מלחמה זו היא מצווה ואילו לדעת חכמים מלחמה זו נחשבת כרשות בלבד. בפשטות מלשון הגמרא ניתן היה להבין שגם כאשר עובדי כוכבים מתקיפים את ישראל חכמים סוברים שמדובר על רשות בלבד, וממילא לשיטתם לא יהיה כל בסיס לחובת מלחמת עזרת ישראל מיד צר. פירוש כזה קשה מאוד, שכן ראינו בשיעור הקודם שישנה חובה הלכתית לעזור לישראל מיד צר הבא עליהם! היטיב לנסח את הקושיא על אפשרות כזו בעל השיירי קרבן בפירושו לירושלמי (סוטה פ"ח ה"י):

"מי איכא למ"ד דעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם לאו מצוה היא. דהא אפילו ביחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו כדכתיב "לא תעמוד על דם רעך" וכתיב "והשבותו לו" – זו אבדת נפש?!"

קושיא זו כנראה עמדה לעיני פרשני המשנה ולכן הם הציעו לקרוא אותה במספר דרכים בהן לכולי עלמא מלחמה לעזרת ישראל מיד צר – במקרים מסוימים לפחות – היא מצווה.

רמב"ם – המחלוקת במלחמת מנע בלבד

הרמב"ם בפירוש המשניות (ח, ו) מצמצם את המחלוקת למלחמה בה ישראל יוצאים נגד אויביהם בלבד:

לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם כדי להחלישם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם, תנא קמא קורא את זה רשות. ור' יהודה קורא למלחמה זו מצוה.

ניתן לדייק זאת מלשון הגמרא: "דלא ליתי עלייהו", משמע שמדובר על רצון למנוע הגעה עתידית של אויבים ולא על התגוננות מפני תוקפים ממשיים; אך נראה שבעיקר הרמב"ם כותב כך מסברה – לא ייתכן שמלחמה בה ישראל מתגוננים לא תחשב מלחמת מצווה, ולכן חייבים לצמצם את המחלוקת בבבלי למלחמת מנע בלבד. אם כך, מדוע הגמרא לא התייחסה כלל למלחמה כזאת? אפשר להציע שהחיוב במלחמה שכזו אינו מצד דיני מלחמה 'רגילים' אלא מצד דיני פיקוח נפש או הרחבה של 'הקם להורגך השכם להורגו', כמו שראינו בשיעור הקודם, ולכן פשוט שדין החוזרים מעורכי המלחמה, לדוגמה, לא שייך שם.

הבנה זו ברמב"ם משתקפת גם מתוך פסק ההלכה שלו ביד החזקה (הלכות מלכים פ"ה ה"א):

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

הרמב"ם כולל את כל 'מלחמת ישראל מיד צר' בחדא מחתא ולכאורה לא מחלק בין המלחמות השונות. מדברי הכסף משנה (על אתר) משתמע שהוא הבין שהרמב"ם פסק כשיטת ר' יהודה, שכן הרמב"ם דייק בלשונו וכתב 'עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם' ומשמע כשהם יוצאים להילחם אין זו מצווה; אך הלחם משנה (שם) חולק ומבין שהרמב"ם פוסק כחכמים – אלא שגם לשיטתם מלחמת הגנה נחשבת מצווה, ואילו מלחמת מנע נחשבת כמלחמת רשות ונכללת במילות הרמב"ם: "להרבות בגדלותו ושמעו". הרי לנו שהרמב"ם מביא להלכה את שיטת חכמים כהבנה שהצענו לעיל, שלכו"ע מלחמת הגנה נחשבת כמצווה וחובה.

מאירי – לחכמים כל מלחמה נגד אויבים המאיימים על ישראל נחשבת מצווה

המאירי (סוטה מב.) פירש את הגמרא בצורה הבאה:

לא נחלקו אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבאו עליהם או שנודע להם שמכינים עצמם לכך שלדעת חכמים הרי זו מצוה והעוסק בה פטור מן המצוה ואין צריך לומר אם כבר באו ולדעת ר' יהודה כל שלא באו רשות הוא והעוסק בה אינו פטור מן המצוה והלכה כרבנן.

לפירושו של המאירי אכן לכולי עלמא יציאה למלחמה להגנת ישראל נחשבת כמצווה, אך ישנו קושי גדול בדבריו. המאירי הופך את השיטות של ר' יהודה וחכמים – בעוד שבבבלי ר' יהודה מרחיב את הגדרות מלחמת המצווה וקורא למלחמת רשות של חכמים מלחמת מצווה, על פי המאירי חכמים הם אלו שמרחיבים את הגדרות המלחמה. דברים אלו תמוהים מאוד, ויש לעיין כיצד הגיע אליהם המאירי[1]; אך מכל מקום אנחנו רואים שפשוט למאירי שמלחמה בה ישראל מגנים על עצמם נחשבת כמצווה, ולכן העמיד את מחלוקת התנאים רק במקרים מרחיבים יותר.

בין הרמב"ם למאירי ישנה נפקא מינה למעשה – לרמב"ם (כהבנת הלח"מ המסתברת) רק מלחמת הגנה נחשבת מצווה, ואילו למאירי גם מלחמת מנע נחשבת מצווה, לשיטת חכמים כמותה אנו פוסקים.

ירושלמי – מלחמת הגנה בלבד נחשבת מצווה

כיוון שלישי עולה בדברי הירושלמי (סוטה פ"ח ה"י):

רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון. מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן.

בניגוד לבבלי שם ר' יהודה מגדיר כמצווה מלחמה בה ישראל יוצאים למתקפת מנע, בירושלמי זו נחשבת מלחמת רשות ורק מלחמת הגנה נחשבת כמלחמת מצווה (חובה, בלשונו).

יסוד המחלוקת

ננסה לעמוד על יסוד המחלוקת האם מלחמת מנע גם היא נחשבת מלחמת עזרת מיד צר או לא. נראה שניתן לתלות את המחלוקת בשתי נקודות:

אפשר לומר שלכו"ע מלחמת עזרת ישראל מיד צר יסודה בחובה להגן על ישראל (מדין פיקוח נפש, או הבא להורגך השכם להורגו) אלא שנחלקו הדעות עד כמה מרחיבים את גדר ההצלה של ישראל, האם כמו בגדרי פיקוח נפש יש צורך ב'חולה לפנינו' ולכן רק כשהאויב כבר כאן נחשב הדבר בגדר הצלה או שמא ניתן להרחיב את גדרי ההצלה קצת יותר ולטעון שגם מניעת מלחמה עתידית כרוכה בהצלה זו.

אפשרות שנייה לומר שהמחלוקת תלויה ביסוד עליו מושתתת מלחמת עזרת ישראל מיד צר – באם אנו רואים אותה כמלחמת הצלה, הנובעת מחובת הבא להורגך השכם להורגו, רק כאשר הסכנה מצויה והאויב כאן שייכת מלחמה זו, אך כאשר האויב הוא בגדר איום עתידי אין כל צורך בהצלה כרגע. לעומת זאת, אם מניחים שהחיוב במלחמה זו הוא מהגדרתה כ'מלחמת ה'' והמאבק על שמו בעולם, ניתן להציע שכל קרב עם אויב המתעתד להשמיד את ישראל יש בו את היסוד של קידוש השם שכן שמו של הקב"ה מתעלה ומתקדש כשהרוצים לעמוד על עמו נכרתים.

הגדרת מלחמת מנע

ראינו, אם כן, חילוק להלכה בין מלחמת מנע לבין מלחמת הגנה ויש לעיין במציאות מה בדיוק ההגדרה של 'מלחמת מנע' ומתוך כך לנסות להבין מדוע לא נחשבת גם היא כמצווה.

הגדרתה של 'מלחמת מנע'

המאירי בפירושו למשנה במסכת סוטה (סוטה מב.) מביא גירסא של פירוש הרמב"ם למשנה שעוסקת בהגדרת 'מלחמת מנע':

הריגת ההורגים להם ולהשפילם עד שלא יהרגו את ישראל ולא ילחמו את ארצם.

הרמב"ם מתאר כאן מלחמה שלא באה כנגד איום ספציפי[2] אלא באה לדאוג להטיל אימה ופחד על העמים למען יראו וייראו מלבוא להילחם עם ישראל – לא כהתמודדות עם איום קונקרטי אלא כהרתעה, 'להשפילם' ולזרוע פחד בליבם.[3] לעומתו, בהמשך דבריו מביא המאירי את פירושו שלו למלחמת המנע בה נחלקו ר' יהודה וחכמים:

לא נחלקו אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבאו עליהם או שנודע להם שמכינים עצמם לכך.

המאירי כבר מוריד את מלחמת המנע לפסים יותר מעשיים – מדובר על יציאה להתקפה כנגד חשש ספציפי שהאויב מתכונן להילחם עם ישראל,. שמטרתה הסרת האיום[4]. המאירי מביא כאן שתי אפשרויות – פחד שהאויב יגיע או מידע מודיעיני שאכן הוא מתכנן התקפה. בגישה זו נוקט גם בעל שיירי הקרבן, שכן הוא שולל אפשרות שתהיה מחלוקת בנוגע למצווה ביציאה על אויב שמתכונן כרגע למלחמה:

והא דאמר בבבלי למיעוטי עכו"ם דלא לייתו עלייהו, אין הפירוש להצילם מיד צר שבא עליהם, אלא הפירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה מלחמה עכשיו עמהם למונעם שלא יהיה בהם כח לבוא על ישראל.

אפשר להציע שמלחמת מדין עומדת בקטגוריה הזו – המדרש (תנחומא פינחס סימן ד) מגדיר את מלחמת מדין כמלחמת הגנה:

צרור את המדינים (במדבר כה טז-יז) – למה? כי צוררים הם לכם (במדבר כה יח), מיכאן אמרו חכמים: בא להורגך השכם להרגו.

כאשר מסתכלים בפשטי המקראות מסתבר שמלחמה זו באה כשכבר אין איום ממשי על ישראל, שכן המגפה נגמרה והכתה את החוטאים בעם, ובכל זאת הקב"ה מצווה לנקום במדיינים; אך המדרש רואה נקמה זו כהגנה מפני העתיד ולא כנקמה גרידא, שהרי אם לא כן אי אפשר ללמוד מכאן את דין הבא להורגך השכם להורגו.

ייתכן שישנה נפקא מינה בין ההגדרה של הרמב"ם בפירוש המשנה אילזו של המאירי, במקרה בו ישראל רוצים להילחם עם אומה שאינה מאיימת עליהם כרגע, אך ורק בשביל להטיל אימה ומורא, 'לייצר התרעה' על האויבים הידועים שלהם.

פיקוח נפש ומלחמה דלא לייתי עלן

יש שרצו להכריע בין שתי השיטות המובאות כאן מדברי האור זרוע בהלכות שבת. בסוגיא בעירובין (מה.) מובא דין יציאה למלחמה בשבת כאשר ישנו חשש לפיקוח נפש בהאי לישנא:

אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל, אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים,  כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת.

דין פשוט הוא כי כאשר מדובר על פיקוח נפש ניתן לצאת למלחמה גם בשבת. החידוש הגדול הוא בדברי האור זרוע על הסוגיא, אותם מביא להלכה גם הרמ"א (שו"ע או"ח שכט,ו):

ואין לחלק בין היכא שצרו כבר לאומרים שרוצים לבוא לשלול אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול אף על פי שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפקוח נפש וכדאמ' גבי קמיע שמותר לצאת בו לא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפי' ברשות הרבים. (או"ז ח"ב הלכות שבת סימן פד)

חידושו של האור זרוע הנו מרחיק לכת ביותר. בגמרא עצמה כתוב שהעכו"ם 'צרו' על עיירות ישראל, משמע שהמצור כבר התחיל, ואז ברור ופשוט שמדובר על פיקוח נפש; אך האור זרוע מרחיב ומוסיף שגם כאשר יוצא קול שרוצים הגויים לעלות על ישראל ניתן לצאת נגדם בשבת.

כאמור, יש שרצו ללמוד מכאן להלכות מלחמה. בשו"ת 'היכל יצחק' (אורח חיים סימן לז) נשאל הרב הרצוג האם ניתן להשתתף בפעולות הגנה על מדינת ישראל הצעירה בשבת, וביאר שם באריכות שניתן להשתתף גם בפעולות התקפה מכיוון שגם הן בכלל פיקוח נפש:

[לשאלה ג'] זוהי שאלה לחוד, היינו פעולות התקפה גרידא, וזה תלוי ביסוד ההיתר, אם במסגרת הצרה של פקו"נ, או במסגרת הרחבה של מלחמת ישראל, כנ"ל... לדעתי, יש למאבק זה דין של מלחמת מצוה... ואפילו אותם החולקים על הנחה זו, וסוברים שאין כאן מלחמת ישראל, אלא מאבק לשם הצלת ישראל – פקו"נ דרבים – יש להם להודות שכל התקפה שיש בה ממש, מחלישה את כח האויב, וסופה הצלת ישראל.

הרב הרצוג גם מתמודד עם הגמרא הנ"ל בסוטה, ממנה משתמע שמדובר על מלחמת רשות, ומפרש אותה באופן הבא:

ואת"ל הלא למעוטי גוים דלא ליתי עלן זוהי מלחמת הרשות, הנה, בד"א כשהגוים שקטים לעת עתה ואנו יוצאים למלחמה עליהם למעטם ולהחלישם משום העתיד שמא יבואו עלינו, אבל כשכבר באו עלינו להשמיד ולגרשנו מנחלת קדשנו, כבר כל הפעולות המכוונות כנגדם הם בכלל מלחמת מצוה.

אם כן, מבין הרב הרצוג, שיש להשוות בין דיני פיקוח נפש בשבת לבין הגדרת מלחמת מצווה. אם הדברים נכונים ניתן להקיש מחידושו של האור זרוע לעניינינו ולהגדיר גם מקרה בו ידוע שגויים מתכוונים להגיע למלחמה וצבא הגנה לישראל פותח עליהם במתקפת מנע[5] כמלחמת מצווה. אם כנים הדברים אזי ההגדרה של מלחמת מנע 'דלא לייתי עלן' צריכה להיות הגדרה רחוקה יותר, כשיטת הרמב"ם.

אלא שיש לעיין על כל הלימוד מענייני פיקוח נפש לדיני מלחמת מצווה ורשות, שהרי שתי סוגיות שונות יש כאן. גם אם נניח שיסודה של מלחמת עזרת ישראל מיד צר נעוץ בדיני פיקוח נפש, בכל זאת לא כל פרט הלכתי בדיני שבת יהיה קשור להגדרת המצווה. הסוגיא בעירובין עוסקת בשאלה מתי ניתן לחלל שבת, כאשר ההגדרה ההלכתית הנדרשת היא 'פיקוח נפש', וכידוע בהלכות שבת הגדרה זו רחבה מאוד וגם בספק רחוק של פיקוח נפש אנחנו מחללים את השבת. נראה שזה גם טעמו של האור זרוע להרחבת ההיתר לחילול שבת, שכן הוא כותב 'דאין מדקדקין בפיקוח נפש'.

לעומת זאת, הגדרות מלחמת מצווה אינן קשורות בהכרח לשאלת פיקוח נפש. פשוט למדי שיציאה למתקפה כנגד איום עתידי אינה בכלל פיקוח נפש שמחללים עליו שבת, שכן אין 'חולה לפנינו'; וגם כאשר אנחנו מרחיבים את ההגדרה הזאת, למקרה בו 'יוצא הקול' שיש סכנת נפשות, זה לא הכרחי לומר שהרחבה שכזאת תחייב גם יציאה למלחמה. כמובן, ייתכן גם מקרה הפוך, שהגדרת 'עזרת ישראל מיד צר' תהיה רחבה יותר מדין פיקוח נפש הצר – כי שוב, מדובר בשתי מערכות הלכתיות נפרדות.

כל התקפה בכלל מלחמת הרשות

הגדרה מצמצמת ביותר לגדרי מלחמת הגנה מצאנו בדברי הרב משולם ראטה[6], בתגובתו לאותה תשובה של הרב הרצוג. הרב ראטה למד אחרת את הגמרא בסוטה והבין מדבריה שגם מתקפה כאשר ידוע וברור שאויב מתכוון להגיע אינה נכללת בכלל מלחמת מצווה אלא עונה להגדרת 'דלא לייתי עלן':

שוב כותב הדר"ג וז"ל: ואפילו אותם החולקים על הנחה זו וסוברים שאין כאן מלחמת ישראל אלא מאבק לשם הצלת ישראל פקו"נ דרבים, יש להם להודות שכל התקפה שיש בה ממש, מחלישה את כח האויב וסופה הצלת ישראל. אבל הלא בירושלמי פ"ח דסוטה ה"י (לפי גירסת המפרשים שם) לרבנן מלחמת רשות, כגון אנן דאזלינן עליהון, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלן. וזו ג"כ כוונת הש"ס הבבלי בסוטה מ"ד ע"ב: למעוטי עכו"ם דלא ליתי, היינו למעטם ולהחלישם כדי שלא יבואו להלחם עמנו, כמ"ש בשירי קרבן שם, וכן מפורש בלשון זה בדברי הרמב"ם, בפירוש המשנה בסוטה שם, דבאופן זה היא מלחמת הרשות.

הרב ראטה מתייחס כאן גם להתקפות תוך כדי מלחמה וסובר שכל תקיפה על האויב שאיננה מגננה נתפסת כמלחמת רשות בלבד. לדבריו מוכרחים לומר שאין הלימה בין דיני פיקוח נפש למלחמת מצווה, שכן מצב שהאור זרוע מגדירו כפיקוח נפש ומותר לחלל עליו שבת, לדבריו של הרב ראטה אינו נכנס כלל בגדרי 'מלחמת מצווה'.

סיכום

ראינו אם כן שנחלקו התנאים על הגדרתה של מלחמת מצווה, וביקשנו להציע שלכולי עלמא מלחמת הגנה נכללת בכך. ניתן לדון בנוגע למלחמת מנע, וראינו שיטות שונות בראשונים בנוגע לכך, בפירוש המחלוקת ובפסק ההלכה. הצענו לתלות את המחלוקת באחד משני יסודות: בשאלה עד כמה מרחיבים את הגדרת ה'הגנה' גם כלפי איומים שאינם מיידיים; או בשאלה על מה מושתתת המצווה במלחמת עזרת ישראל מיד צר – על הצורך בהגנה ואם כן הדברים נכונים רק בסכנה קיימת ועכשווית, או שמא יסודה במצוות קידוש השם וא"כ יש קיום של יסוד זה גם במלחמה על אויבים שמתעתדים לבוא.

העיסוק בסוגיא זו יכול ללמד אותנו על תפיסת המלחמה של חז"ל בה מטרתה העיקרית של מלחמת המצווה היא הגנה, וגם כאשר נכליל התקפות בגדר של 'מלחמת מצווה' תכליתן תהיה ההגנה. גם צבא הגנה לישראל שאנו זוכים לראות בימינו מתבסס, כבר בשמו, על אותה התפיסה – תפקידו להגן ולשמור על ארצנו, גם אם הדבר בא לידי התקפות לעיתים, ובכך הוא מכוון למטרת מלחמת עזרת ישראל מיד צר בה אנו עוסקים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

[1] ייתכן שהוא גרס הפוך בשיטות התנאים, אך ככל שידי מגעת לא מצאתי בכתבי היד גירסא שונה.

[2] וראה במהדורת הרב קאפח, שבמקום 'ההורגים בהם' גרס 'הנלחמים בהם'.

[3] כדוגמת 'תקיפת שטחים פתוחים' בשטח האויב, כהרתעה מפעולה עתידית.

[4] כדוגמת הפצצת הכורים בעיראק ובסוריה.

[5] כמו ב'מבצע מוקד' שפתח את מלחמת ששת הימים למשל.

[6] בעל שו"ת 'קול מבשר', מחברי מועצת הרבנות הראשית בשנות קום המדינה. התכתב רבות עם הרב הרצוג בענייני מדינה וצבא.