מלחמת כיבוש ושבעת עממין

פתיחה

כאשר הגמרא מונה את מלחמות המצווה והרשות היא מבחינה בין מלחמות לכיבוש הארץ ובין מלחמות 'לרווחה':

אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה - דברי הכל רשות. (סוטה מד:)

לעומת הגמרא, הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"א) בהגדרתו את מלחמות המצווה והרשות, נוקט בלשון אחרת:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם.

ויש לעיין, מדוע הרמב"ם שינה את הגדרת הגמרא על 'מלחמת יהושע לכבש' ל'מלחמת שבעה עממים'? על פניו שתי המלחמות הללו הינן מלחמות מצווה, שכן על שתיהן הקב"ה ציווה ובמקומות מספר שני הציווים מופיעים גם יחד:

כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. (דברים כ, טו-יז)

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. (במדבר לג, נא-נג)

אם כן עולה ומתחדדת השאלה – מה מגדיר את כיבוש הארץ בימי יהושע כמלחמת מצווה: השמדת שבעת עממין היושבים בה, או שמא השליטה היהודית בארץ ישראל? לשאלה זו יש השלכות רבות לימינו, כאשר שבעת העממים אינם מצויים, אך אנו בוודאי נלחמים על ארצנו.

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

רבים תלו שאלה זו במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן האם כיבוש ארץ ישראל נחשבת בכלל כמצווה? הרמב"ן בשכחת העשין (מצוה ד) מייחד מצווה עצמאית ליישוב ארץ ישראל:

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ.

לעומתו הרמב"ם בשום מקום אינו מונה מצווה זו, על אף שהוא כן מונה שתי מצוות הנוגעות להכרתת שבעת עממין (לא תעשה מט, עשה קפז). אם כן ניתן בהחלט לומר שהרמב"ם פירש את לשון הגמרא בסוטה 'מלחמת יהושע לכבש' כמלחמה בשבעת העמים שישבו אז בארץ, ולכן נקט בלשון 'מלחמת שבעת עממין'.

אלא שכאשר מעמיקים ונכנסים לעובי הקורה נדמה שהדברים אינם פשוטים כל כך.
 

מלחמת כיבוש לרמב"ן

בפשטות אם אכן יש לרמב"ן מצווה לשבת בארץ, מסתבר שיש גם מצווה בכיבושה. אפשר להבין כך מדבריו בשכחת העשין ד':

ולשון ספרי (שופטי' יז יד) וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע' עממים שנצטוו לאבדם שנ' (ס"פ שופטי') החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.

שני דברים מחדש כאן הרמב"ן: ראשית, שאין מצוות כיבוש הארץ כלולה במלחמת שבעת עממין. שנית, מצווה זו אינה כוללת רק את הכיבוש בימי יהושע אלא היא נוהגת לדורות. ממילא ניתן להסיק שכל מלחמה שמטרתה לשמור על הארץ הרי היא מלחמת מצווה.

יש שהבינו מדברי רש"י שאכן מאז מלחמת יהושע לכיבוש הארץ שאר המלחמות על כיבושה הינן בגדר מלחמת רשות בלבד, כך נראה מלשונו במסכת עירובין (יז.):

למלחמת הרשות – סתם מלחמת רשות, ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה.[1]

ניתן לחבר דברים אלו עם פירושו של רש"י בפרשת מסעי, שם אכן נשמע שהוא חולק על הרמב"ן ולא רואה ביישוב הארץ מצווה עצמאית כי אם ברכה:

והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה. (רש"י במדבר לג, נג)

רש"י מפרש את המילה 'הורשתם' כסילוק יושבי הארץ עובדי האלילים שבה, ואילו הרמב"ן בפירושו לאותו פסוק מבין שמדובר על כיבוש הארץ וסילוק היושבים הוא רק 'הכשר' לכך:

על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'.[2]

אם כן נראה שלדעת הרמב"ן אכן מצוות הישיבה נוהגת לדורות, אך עדיין אין מכאן הכרח שתהיה מצווה במלחמה לשמירה על הארץ.[3] אלא שכאשר ממשיכים לקרוא את מצווה ד' ברמב"ן, קשה להתווכח עם העובדה שכיבוש הארץ נחשב כמלחמת מצווה, שכן הרמב"ן עצמו מצטט את הסוגיא שלנו בשביל להוכיח את שיטתו:

...שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה. וממאמרם מלחמת יהושע לכבש תבין כי המצוה הזו היא בכבוש.

אם כן, מפורש בדבריו שחלק מן המצווה היא גם המלחמה על יישוב הארץ.

היוצא משיטת הרמב"ן, שאכן ישנן שתי מלחמות שונות – מלחמת שבעת עממין היא מלחמה שקשורה לביעור עבודה זרה ועובדיה, נכונה גם מחוץ לגבולות הארץ ואינה קשורה כלל לכיבוש הארץ; ומאידך, מצוות כיבוש הארץ אינה רק מידי שבעת העממים אלא מכל אומה שתתיישב בארץ או תאיים על ישיבת ישראל בארצו.
 

מלחמת כיבוש לרמב"ם

הרמב"ם, כאמור, אינו מונה את יישוב הארץ כמצווה עצמאית מן המניין, אך קשה מאוד לומר שהרמב"ם לא רואה ביישוב הארץ מצווה, שכן ממקומות רבים עולה שיש חשיבות עצומה בישיבה בה:

בראש ובראשונה בפ"ה מהלכות מלכים (ה"ט) פוסק הרמב"ם את איסור היציאה מן הארץ:

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם...

ועוד הוא מפליג בהלכות הבאות (ט-יב) בחשיבות מצווה זו ובחביבות ארץ ישראל ויישובה.

בהלכות אישות (פי"ג ה"כ) פוסק הרמב"ם על פי הגמרא (כתובות קי:) שאישה יכולה לכוף את בעלה לעלות לארץ ישראל אך אין הבעל יכול לכוף את אשתו לרדת מן הארץ:

אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה, אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה.

וחזר הרמב"ם וכתב כך גם בהלכות עבדים (פ"ח ה"ט):

עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלוהו לשם, רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה.

והוסיף הרמב"ם והדגיש:

ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עכו"ם.[4]

גם מהלכה זו למדנו שהישיבה בארץ מצווה יש בה.

בנוסף, בהלכות שבת (פ"ו הי"א) פוסק הרמב"ם על פי הגמרא במסכת גיטין (ח:) שיישוב הארץ הוא אכן סיבה להקל בהלכות שבת:[5]

הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה.

ובהלכות עבודה זרה (פ"ד ה"ד) מסביר הרמב"ם מדוע לא עושים עיר הנידחת בספר:

ואין עושין עיר הנדחת בספר כדי שלא יכנסו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל.

ומדויק בלשונו שהחשש אינו לפיקוח נפש של עם ישראל, אלא להחרבת ארץ ישראל.

מכל המקורות הנ"ל נראה פשוט וברור שגם לרמב"ם ישנה מעלה וחשיבות בישיבת ארץ ישראל. מדבריו לגבי עיר הנידחת ניתן להוכיח גם שמדובר על חשיבות מדאורייתא, שכן היא משפיעה על גדריה של מצוות עשה מן התורה. ובכלל, קשה מאוד לומר שיישוב ארץ ישראל אינו חלק ממצוות התורה, שכן מכלול שלם של מצוות התלויות בארץ קשור בישיבה בה ואם כן פשוט שרצון הקב"ה ורצון התורה שעם ישראל יישב בארץ ישראל, גם אם אין בכך מצווה מפורשת.

היו שהציעו ברמב"ם שמצוות יישוב ארץ ישראל נכללת במצוות הכרתת שבעת עממין, כך כתב בעל האבני נזר (יו"ד תנד, ו):

זה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י דמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ שהרי יהושע שלח פרגמטוטין מי שרוצה לפנות יפנה הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום [ירושלמי שביעית טז ע"ב] ע"כ לא נמנה החרם תחרימם וישיבת א"י לשתים. ומנה רק מצוות החרם תחרימם.

אך דברים אלו קשים ביותר, שכן בלשון הרמב"ם עצמו במצוות הכרתת שבעת עממין אין כל אזכור למצוות הישיבה בארץ, ויתירה מכך – גם יש הדגשה שמצווה זו נוגעת לענייני עבודה זרה:

והמצוה הקפ"ז היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם. שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אמרו יתעלה (שופטי' כ יז) החרם תחרימם. ובאר לנו בהרבה כתובים (שם יח משפטי' כג לג וס"פ ואתחנן ז ד) שסבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם.[6]

נראה שאפשר להציע הסבר פשוט הרבה יותר לאי מנייתה של המצווה. הרמב"ם בספר המצוות שלו מונה ציווים מעשיים, אך אין הוא מונה 'עניינים' או 'מטרות' שהתורה מציבה לעם ישראל. ישיבת הארץ אינה מצווה מוגדרת, אלא התכלית של עם ישראל והייעוד שלו. גם הישיבה בארץ אינה ציווי מעשי על כל אדם ואדם אליבא דהרמב"ם, אך וודאי שכל אדם צריך להיות מושפע מהייעוד הזה שהקב"ה מציב לישראל.

אלא שעד כאן הוכחנו ברמב"ם אך ורק שישנה מצווה לשבת בארץ ישראל, אך מניין לנו שיש מצווה גם במלחמה לשם כיבוש הארץ?

אלא שגם דברים אלו מפורשים בפירוש המשניות למסכת דמאי, שם מביא הרמב"ם את הדין שכיבוש ישראל בארצות אחרות מחיל עליהן את קדושת הארץ רק אם כיבושן הגיע לאחר כיבושה של ארץ ישראל:

ומה שהכריחנו שלא לעשות סוריה כארץ ישראל בכל הדינים, הוא מה שאסביר. והוא, שאסור להלחם בשום ארץ מהארצות אלא עד שתכבש כל הארץ שסמן הקדוש ברוך הוא גבולותיה בתורה והיא ארץ כנען לגבולותיה, ומפני שכבש דוד אותה הארץ ארם נהרים וזולתה לפני שיגמור לכבוש את ארץ ישראל. (רמב"ם דמאי ו, יא).

לשון הרמב"ם כאן[7] מדברת על 'איסור' לכבוש דברים אחרים לפני כיבוש הארץ. אם כן יש מקום שישראל מצווים לכבוש לפני שהם כובשים מקומות אחרים. כאן יש כבר מקום שאפשר להביא ממנו ראיה שלרמב"ם גם מלחמה לכיבוש הארץ הינה בגדר מצווה, אך נראה שעדיין אין כאן גדר של 'מלחמת מצווה'.
 

הגדרת 'מלחמת מצווה' לרמב"ם ולרמב"ן

וכאן נראה לי להסביר את המחלוקת באופן הבא – גם אם יש לרמב"ם מצווה ביישוב ארץ ישראל נראה שלרמב"ם המלחמה אינה חלק הכרחי ממצווה זו. בניגוד למצוות החרמת שבעת עממין ומצוות מחיית עמלק ועזרת ישראל מיד צר, ששלושתן מלחמות בהן הפעולה עליה מצווים ישראל היא המלחמה, ביישוב הארץ אין הדברים כן. לרמב"ם עיקר המצווה הוא בפעולת הישיבה ולא בכיבוש, ועל כן הוא לא מגדיר מלחמה לכיבוש הארץ כ'מלחמת מצווה'.[8]

בעקבות דיוק זה בשיטת הרמב"ם ניתן להסביר את המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בשני אופנים:

ייתכן שהמחלוקת היא בגדר מצוות יישוב ארץ ישראל. הרמב"ן הלומד אותה מהמילה: "והורשתם" רואה בה ציווי למלחמה על הארץ כחלק ממצוות יהושע לכבוש את הארץ, ולעומתו הרמב"ם רואה את עיקר המצווה כישיבה בארץ ללא כיבושה.

אפשרות אחרת, מסתברת בעיני יותר, היא לומר שיש כאן מחלוקת בהגדרת המושג 'מלחמת מצווה'. גם הרמב"ם מניח שחלק ממצוות הישיבה בארץ תלוי במלחמה, שכן בהלכות תרומות (פ"א ה"ב) הגדרת ארץ ישראל ברמב"ם לעניין תרומות ומעשרות היא על פי הכיבוש של הארץ. אלא שישנה מחלוקת בהגדרת המלחמות שנכנסות לכלל 'מלחמת מצווה' ומוגדרות כך. בעוד שלרמב"ן כל מצווה שנעשית על ידי מלחמה נכנסת לגדר זה, לרמב"ם רק מצווה שמהותה היא המלחמה, היציאה אליה בפועל, נכנסת בגדר זה. את מצוות יישוב הארץ ניתן לקיים גם ללא מלחמה באם יוותרו לנו העמים על הארץ, אלא שהמציאות אינה מאפשרות זאת. לעומת זאת המצווה על שבעת עממין היא "החרם תחרימם" – וגם אם ניתן לקרוא להם לשלום, עדיין מהות המצווה היא מלחמה בהם, ועל כן הרמב"ם בחר לנקוט במלחמה זו כמלחמת מצווה ולא במלחמת כיבוש הארץ.
 

שיטת המאירי

שיטה מעניינת וייחודית בנוגע ליחס בין מלחמת שבעת עממין לכיבוש הארץ מצאנו בדברי המאירי הרואה בכיבוש הארץ לא עוד אחת ממלחמות המצווה, אלא מה שמגדיר ומאפיין את מלחמות המצווה כולן:

אין מוציאין למלחמת הרשות ר"ל לכל המלחמות שאינן לכבוש ארץ ישראל והיא מלחמת שבעה עממין או מלחמת עמלק או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד שכל אלו מלחמת מצוה הן. (בית הבחירה סנהדרין טז.)

על פי חידושו של המאירי כאן, היסוד של מלחמות המצווה כולן הוא כיבוש הארץ, אלא שכחלק מכיבוש הארץ ישנם יעדים 'נלווים': הכרתת שבעת עממין, הכרתת עמלק ומניעת אויבים אחרים מלהשתלט על הארץ; והתכלית של כולן אחת היא – כיבוש הארץ. לשיטה זו אמנם מלחמת כיבוש הארץ כשלעצמה אינה מלחמת מצווה, אך היא בעצם המכנה המשותף הבסיסי העומד ביסוד מלחמות המצווה כולן.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

[1] וראה גם סנהדרין ב. ד"ה 'במלחמת הרשות'. ניתן לדחות הבנה זו ולומר שרש"י התכוון שכל המלחמות הנעשות אחר כיבוש הארץ הינן בגדר מלחמת רשות בלבד, אך בכל דור ודור ישנו גדר 'מלחמת מצווה' כאשר כובשים את הארץ וראה בהמשך בשיטת הרמב"ם שנעמוד על הבנה כזו.

[2] וראה באור החיים על אתר שהכריע כשיטת רש"י בפשטי המקראות.

[3] וכן אכן חילק הרב רבינוביץ זצ"ל, ראה שו"ת מלומדי מלחמה סימן ב.

[4] הדגשה זו חשובה, שכן במגילת אסתר על שכחת העשין לרמב"ן (עשה ד) הסביר מדוע הרמב"ם לא מונה את יישוב ארץ ישראל כמצווה בהאי לישנא: "נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח, כי אדרבא נצטוינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קי"א) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה והוכיחו מפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו', ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה. ומה שאמר הרמב"ן שהחכמים אמרו כי כבוש הארץ היא מלחמת מצוה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות. ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ, זה דוקא בזמן שבית המקדש קיים אבל עכשיו אין מצוה לדור בה". ומדברי הרמב"ם כאן מתחוור שלא כדבריו ואכן לרמב"ם יש מצווה ביישוב הארץ גם בזמן שאין המקדש קיים.

[5] אמנם הרמב"ם מדבר על איסור דרבנן בלבד, אך ראה בדברי האגלי טל טוחן לח, ו: "משום דעיקר כיבוש ארץ ישראל דוחה שבת במלאכה של תורה, ע"כ הקנין שדומה קצת לכיבוש כמ"ש הראב"ד פ"א מהל' תרומות שדומה לכיבוש יחיד - דוחה שבות דאמירה לגוי".

[6] בדברי רש"י (סוטה לה: ד"ה 'כתבו') ניתן להבין שיש שני דינים במלחמת שבעת עממין – דין אחד לאלו הגרים בארץ עליהם חלה מצוות 'החרם תחרימם' ואסור להשאיר מהם כל נשמה, ודין אחר לאלו החיים מחוץ לגבולות הארץ שיכולים להשלים עם ישראל. היה מקום להציע שאכן יש פן במצוות שבעת עממין שקשור לישיבת הארץ (וכמשתמע מרש"י על התורה במחלוקתו עם הרמב"ן בפרשת מסעי), אך לאחר העיון בלשון רש"י נראה שאין לומר כן, שהרי רש"י הביא טעם אחר לחילוק בין שבעת עממין הגרים בארץ לאלו הדרים מחוצה לה וז"ל: "להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים" הסיבה אם כן היא החשש מהשפעה על עם ישראל, ולא לקדושתה של הארץ.

[7] בניגוד ללשונו בהלכות מלכים פ"ו ה"ו, שם לא מופיע האיסור אלא רק התוצאה בנוגע לאי־חלות דיני קדושת הארץ על החלקים שנכבשו.

[8] בשיעור הראשון בסדרה הארכנו בביסוס האפשרות הזו בהגדרת 'מלחמת מצווה', כמלחמה יש מצווה בעצם היציאה אליה; עיין שם.