מלחמת מצווה ומלחמת רשות

בבואנו לדון בדיני המלחמה, ראשית כל, צריכים אנו להגדיר את המושגים הבסיסיים עליהם מושתת עולם זה של הלכות מלחמה – מלחמת רשות, מלחמת מצווה ומלחמת חובה.

באופן פשוט ההבדל בין המושגים ניכר מעצם שמותם – מלחמת רשות כנראה היא מלחמה שאין חובה לצאת אליה, במלחמת מצווה יש קיום מצווה אף על פי שאין עליה חובה ואילו מלחמת חובה היא מלחמה אליה מוכרחים לצאת. אך כאשר מעיינים בסוגיא במסכת סוטה, שם מקורם של מושגים אלו, רואים שאין הדברים פשוטים כל כך.

האם החילוק הוא רשות או מצווה בלבד?

כאמור, החילוק בין סוגי המלחמות השונות מקורו במסכת סוטה. בפרשת שופטים (דברים כ) מלמדת אותנו התורה את דינם של החוזרים מעורכי המלחמה – מספר קבוצות שזכאיות לפטור מיציאה למלחמה. המשנה במסכת סוטה בתחילת פרק ח מביאה את פרטי הדינים של החוזרים מעורכי המלחמה, כאשר בסיומו, במשנה ז, מסייגת המשנה דין זה ופוסקת שהחוזרים רשאים לשוב לביתם רק במלחמת רשות, אך דין זה אינו תקף במלחמת מצווה כלל. על סיוג זה והיקפו נחלקו רבי יהודה וחכמים:

"במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב') חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

אם כן שלושה מושגים מצאנו כאן: מלחמת חובה, מלחמת מצווה ומלחמת רשות ויש לדון ולהבין מה היחס בין מושגים אלו.

על מנת להגדיר את סוגי המלחמות בצורה מדויקת יותר, ננסה להבין מה הנפק"מ בין סוגי המלחמות השונות ומתוך ההבדלים ביניהן ננסה לעמוד על אופיה של כל מלחמה. בנוסף נוכיח מכמה מקורות כי שאלת המצווה או הרשות אינה הדבר המבחין בין סוגי המלחמות, על אף המשתמע מן השמות בהן הן נקראות.

א. החוזרים מעורכי המלחמה ודין 'העוסק במצווה' במלחמה

המשנה בסוטה מלמדת אותנו חילוק ראשון בין סוגי המלחמות – פטור החוזרים מעורכי המלחמה, ששייך רק בחלקן. לשיטת חכמים הפטור נאמר במלחמת הרשות, ולמלחמת מצווה הכל יוצאים; ולר' יהודה הפטור הוא במלחמת מצווה, ולמלחמת חובה הכל יוצאים. אך מהמשנה לא לגמרי ברור – האם ההבדל בין התנאים הוא רק במינוח, כיצד לקרוא לסוגי המלחמות השונים, או שזו מחלוקת בעצם היקף הפטור?

הגמרא במסכת סוטה (מד:) מבארת את מחלוקת התנאים בשני אופנים:

"א"ר יוחנן: רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה, מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה. אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה - דברי הכל רשות, כי פליגי - למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות ולמאי נ"מ לעוסק במצוה שפטור מן המצוה".

לדעת ר' יוחנן המחלוקת כולה היא מחלוקת סמנטית בלבד – למעשה אין כלל מחלוקת על המלחמות בהן חוזרים מעורכי המלחמה, אלא רק כיצד לקרוא למלחמות אלו, 'רשות' או 'מצווה' ונ"מ לדין העוסק במצווה. לעומת זאת, לדעת רבא המחלוקת אינה על כלל מלחמות הרשות האם יש בהן מצווה או לא, אלא על סוג מסוים של מלחמה – מלחמת מנע בה יוצאים על האויב בשביל למנוע ממנו לתקוף בעתיד. לר' יהודה מלחמה כזו היא רשות ואילו לדעת חכמים היא בגדר מלחמת מצווה[1].

נדמה שלשתי דעות האמוראים אין כלל מחלוקת לגבי דין החוזרים מעורכי המלחמה וכולם מודים מהן המלחמות בהן הוא שייך; המחלוקת היא אך ורק כיצד להגדיר את המלחמות בהם חוזרים מעורכי המלחמה, לר' יהודה הן[2] בכל זאת נחשבות כמצווה והעוסק בהן יהיה פטור מן המצווה בעוד שלחכמים כולן רשות בלבד. הדברים מפורשים בלשונו של רש"י שם:

"ולאו מידי אשמעינן בהא אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו אלא משום דקרו רבנן להא רשות די להם אם קראו את זו מצוה ואפילו היא חובה שהרי אין הדבר אלא להעלותם מעלה אחת ולומר אבל בזו הכל יוצאין וגבי רשות דיים לקרות את שלמעלה ממנה מצוה". (ד"ה מצוה)

אם כן חילוק אחד בין מלחמת רשות למצווה הוא החוזרים מעורכי המלחמה ויש לעמוד על יסודו של חילוק זה – מדוע במלחמת מצווה דין זה לא שייך?

בהסתכלות ראשונה ההבדל היסודי בין סוגי המלחמות הוא הציווי – במלחמת רשות אין צו אלוקי לצאת למלחמה כלל ולכן ניתן לפטור בה חלק מן האנשים מלהילחם, לעומת זאת במלחמת מצווה, כאשר יש ציווי, אין מקום לפטור זה. חילוק זה מסתדר לשיטת חכמים לדידם כל המלחמות בהם חוזרים מעורכי המלחמה הן בגדר רשות בלבד, אך לשיטת ר' יהודה ישנה מלחמה שחוזרים בה מעורכי המלחמה ובכל זאת היא בגדר מלחמת מצווה, ואם כן הסבר זה אינו עומד. בהמשך נבקש להציע חילוק אחר מדוע לא חוזרים מעורכי המלחמה במלחמה המוגדרת 'מלחמת מצווה'.

בנוסף מצאנו כאן מקור ראשון בו, לפחות לדעת ר' יהודה, ישנה מלחמה שיש בקיומה מצווה אך אין היא מוגדרת כמלחמת מצווה לעניין החוזרים מעורכי המלחמה.

ב. מלחמת מדין ודין מצור

יש כמה מקומות בהם יש ציווי מפורש על מלחמה בתורה. אחד הבולטים בהם הוא הציווי להילחם במדין המופיע בראשית פרשת פנחס (במדבר כה,טז-יז):

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם".

הרמב"ם בהלכותיו (מלכים פ"ה ה"א) כלל לא מונה אותה כחלק ממלחמות המצווה:

"ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

אפשר לומד שהיעדרה הוא רק מכיוון שמדובר כאן על ציווי זמני, אך עקרונית היא נחשבת כמלחמת מצווה; אך נראה שיש אחרים הסוברים שאכן מדובר כאן על 'מלחמת רשות' בלבד.

במצווה תקכ"ז דן ספר החינוך במצוות קריאה לשלום ובדיני מלחמה, כחלק ממצווה זו הוא מביא כי אין לעשות מצור גמור במלחמה ויש לאפשר לאנשי העיר לברוח מרוח אחת:

"וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, ספרי [כאן], וילפינן זה מדכתיב [במדבר ל"א, ז'] ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' וגו'".

דברי החינוך מופלאים – שכן הוא מדבר על מלחמת רשות ולומד ממלחמת מדין שלכאורה היא מלחמת מצווה?! ואכן המנחת חינוך על אתר חלק על דברי החינוך מכח קושיא זו, יישם את האיסור לצור על העיר גם במלחמת מצווה וציין שגם הרמב"ם לא חילק בין מלחמת מצווה ורשות:

"והר"מ אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות כיון דילפינן ממדין מנ"ל לחלק ובפרט מלחמת מדין הי' עפ"י ציווי השי"ת הו"ל גם כן מלחמת מצוה אף שהחי' מהם הטף ונשים גזה"כ הי' עכ"פ מנ"ל לחלק בין מלחמת מצוה לרשות ע"כ סתם הר"מ והרהמ"ח חילק דד"ז הוא במלחמת הרשות ובמלחמת מצוה מקיפין מכל צד ולא ידעתי מנ"ל זה וצ"ע".

בשביל ליישב ולהסביר את דעת ספר החינוך צריך לומר שמלחמת מדין, אף על פי שנצטוו עליה בני ישראל מפי הגבורה, מוגדרת מבחינה הלכתית כ'מלחמת רשות' בלבד כך שניתן ללמוד ממנה את דין המצור למלחמת רשות גרידא. אם כנים הדברים מצאנו הבדל נוסף בין דיני מלחמת מצווה לרשות, לפחות לדעת ספר החינוך, לגבי עשיית מצור. בנוסף מצאנו ראיה נוספת לכך שהחילוק בהגדרת המלחמות בין מלחמת מצווה ומלחמת רשות אינו תלוי בשאלה האם היה ציווי מפורש עליהן.

מן העבר השני, בתשובות מקום שמואל[3] (סימן ח) מאריך המחבר להוכיח שגם במלחמת רשות יש מצווה, שהרי מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה בשבילה, ואף מותר לחלל שבת לצרכה – ובודאי שלא היו ניתנים היתרים אלה, אלמלי שיש במלחמה קיום מצווה מסוים.

אם כך, אנו רואים, כי קשה להגדיר את שאלת הרשות והמצווה כשאלה היחידה שמפרידה בין סוגי המלחמות – ייתכן שתהיה מלחמה 'עם מצווה' שתיחשב מלחמת רשות.

הבדלים בין מלחמת מצווה ורשות

מכל המקורות הנ"ל ראינו שההבחנה בין מלחמת מצווה למלחמת רשות אינה השאלה האם יש מצווה לצאת למלחמה או לא, ואם כן יש לנסות ולהבין במה תלויה ההבחנה בין הסוגים השונים.

לצורך כך נעלה על שולחן מלכים כמה סוגיות בהן מצאנו הבדלים בין מלחמת מצווה למלחמת רשות. כבר נגענו בכמה סוגיות: במשנה בסוטה ראינו כי החוזרים מעורכי המלחמה אינם חוזרים במלחמת מצווה, ובספר החינוך ראינו שדין השארת רוח פתוחה במצור אינו נוהג במלחמת מצווה. על שתי סוגיות אלו נוסיף עוד כהנה וכהנה.

ג. מלחמה בשבת

בירושלמי (שבת פ"א ה"ח) מובאת ברייתא לפיה אין להתחיל מלחמה בג' הימים הקרובים לשבת:

"אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת".

בבבלי (שבת יט.) דין זה מובא כדין פשוט, אך בירושלמי דין זה מסוייג למלחמת רשות בלבד:

"הדא דתימר במלחמת הרשות. אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב [יהושע ו ג] כה תעשה ששת ימים. וכתיב [שם ד] וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים. וכתיב [דברים כ כ] עד רדתה אפילו בשבת".

אמנם הרמב"ם (מלכים פ"ו הי"א) פוסק במפורש דין זה גם בנוגע למלחמת מצווה, אך עדיין ניתן ללמוד מהצעת הירושלמי על פער בין סוגי המלחמות.

ד. בית דין, אורים ותומים

בתנ"ך כמה וכמה פעמים לפני היציאה במלחמה אנחנו מוצאים שאבותינו שאלו בה' על ידי אורים ותומים האם לצאת למלחמה או לא. הגמ' במסכת ברכות (ג:-ד.) מביאה כי כך היה מנהגו של דוד המלך:

"כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים. אמר רב יוסף: מאי קרא? - (דכתיב) ואחרי אחיתפל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב. אחיתופל - זה יועץ, וכן הוא אומר ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל (איש) בדבר האלהים; בניהו בן יהוידע - זה סנהדרין, ואביתר - אלו אורים ותומים, וכן הוא אומר: ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי; ולמה נקרא שמם כרתי ופלתי? כרתי - שכורתים דבריהם, פלתי - שמופלאים בדבריהם; ואחר כך שר צבא למלך יואב".

נחלקו רבותינו האם דין זה נוהג גם כן במלחמת מצווה או שמא במלחמת רשות בלבד.

הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה ה"ב) פוסק דין זה במלחמת רשות בלבד:

"מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".

לעומתו, בלשון הרמב"ן בהשגות לספר המצוות (שכחת העשין) נראה כי דין זה נוהג גם במלחמת מצווה:

"ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם והוא אמרו ית' (פנחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. יצוה ביהושע שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה שישאל בעניינם באורים ותומים ועל פי משפטם יוציאם ויביאם וכן בכל השופטים והמלכים לדורות".

אם כן לדעת הרמב"ם נראה שיש כאן הבדל נוסף בין מלחמת מצווה למלחמת רשות – האם ניתן לצאת אליה בצורה עצמאית או שיש צורך לקבל לכך רשות.[4]

ה. קריאה לשלום

מצווה נוספת מדיני המלחמה היא הקריאה לשלום:

"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ,י).

גם בה מצאנו מחלוקת בין הראשונים על שייכות דין זה במלחמת מצווה. מצאנו בספרי (דברים קצט):

"כי תקרב אל עיר, במלחמת הרשות הכתוב מדבר".

ואת דבריו מביא גם רש"י בדברים שם ומוסיף דיוק מלשון הפסוק:

"כי תקרב אל עיר - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו'".

לעומת רש"י, הרמב"ן חולק ומביא דין זה גם ביחס למלחמת מצווה תוך כדי נתינת הסבר אחר לספרי:

"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו' - במלחמת הרשות הכתוב מדבר... לשון רש"י... כתב הרב זה מספרי... לרבותינו בכתוב הזה, אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז)".

הרמב"ן לומד ממשה רבינו שדין זה נוהג גם במלחמת מצווה ולדידו נראה כי אין בזה חילוק בין מלחמת מצווה למלחמת רשות.

מהי מלחמת מצווה?

לאחר שראינו כי שאלת קיום המצווה אינה מה שמבדיל בין מלחמת רשות למלחמת מצווה, ולאחר שפרשנו את ההבדלים שמצאנו בין המלחמות, ננסה להסיק מאותם ההבדלים כיוון מסוים להפרש בין שתי סוגי מלחמות אלו.

ראשית נסקור את רשימת מלחמות המצווה שאנו מכירים:

הגמרא בסוטה (מד:) ובעקבותיה הרמב"ם[5] (פ"ה ה"א מהלכות מלכים) מביאים את רשימת המלחמות שמוגדרות כמלחמות מצווה:

"ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (רמב"ם שם).

תחילה נשים לב, כי בניגוד למלחמת רשות, בה ראינו שייתכן שהעוסק בה נחשב כעוסק במצווה, במלחמות אלו לא רק עסק המלחמה הוא מצווה אלא היציאה אליהן היא מצווה. הווי אומר, בעוד שבמלחמת רשות אין מצווה ביציאה למלחמה, אך לאחר שהתחילה המלחמה יש מצווה להשתתף בה, במלחמת מצווה היציאה למלחמה היא עצמה מצווה. אלא שחילוק זה עדיין לא מיישב מדוע מלחמת מדין, עליה היה ציווי מפורש נעדרת מן הרשימה?

ברובד הפשוט התשובה לכך טמונה בהיות המלחמות הללו אותן מזכיר הרמב"ם מצוות תמידיות, בעוד מלחמת מדין, על אף היותה מלחמה בציווי אלוקי, אינה מצווה תמידית אלא מצווה לשעתה בלבד. אם נתמקד במכנה המשותף הזה נוכל להגדיר את מלחמת מצווה כמלחמה שהציווי בה לדורות או במילים אחרות –  רק מלחמה שנכללה בתרי"ג מצוות נחשבת כ'מלחמת מצווה' ולא כל מלחמה שיש ציווי לצאת אליה.

אם נרצה להעמיק קצת בהגדרה זו ולהבין מדוע מלחמות אלו נשארו לדורות ומדוע דווקא הגדרתן שונה בצורה מהותית ממלחמות אחרות שגם הן נעשו בציווי נדרש להוסיף נופך מחשבתי לחילוק זה.

נראה שישנו מימד נוסף שלא קיים במלחמות אחרות שיש מצווה לצאת אליהן (כמלחמת מדין למשל) שמיוחד באותן המלחמות המוגדרות כ'מלחמת מצווה'. מדובר כאן על מלחמות הנוגעות במהותו של עם ישראל והכרחיות לקיומו הגשמי והרוחני. לא כך מלחמות הרשות, שאינן דחופות ומהותיות כל כך; הן לא נוגעות בנימי הנפש הבסיסיים של עם ישראל אלא נועדו להשיג מטרות נוספות ויעדים נוספים שאינם הכרחיים לקיום האומה.

מלחמת עמלק, מלחמת שבעת עממין, מלחמת יהושע לכבש[6] והצלת ישראל מיד צר ארבעתן מלחמות שקשורות לשמירה על הדברים הבסיסיים ביותר בעם ישראל. מלחמת עזרת ישראל מיד צר היא מלחמת שמירה על הגוף מניסיון לכלות את ישראל. מלחמת עמלק היא הסמל למלחמתו של עם ישראל ברע בעולם ומלחמת שבעת עממין כל מטרתה לשמור רוחנית על עם ישראל, לבסס אותו בארצו ולמנוע ממנו להיגרר לעבוד עבודה זרה. כך גם מלחמת הכיבוש של יהושע מטרתה להנחיל את ארץ ישראל לעם ישראל וודאי שארץ ישראל הינה בסיס לעולמו הרוחני של עם ישראל כולו.

נראה כי העובדה הזו גורמת למלחמות אלו להיות מצווה תמידית. לכאורה גם מלחמת שבעת עממין וגם מלחמת עמלק כבר אינן נוהגות כיום, שכן סנחריב בלבל את האומות, ובכל זאת הרמב"ם מונה אותן כמצוות תמידיות מכיוון שהם חלק משמירה תמידית על עם ישראל ונוגעות לשורש קיומו.

על פי זה נראה להסביר את ההבדלים השונים שראינו בין שני סוגי המלחמות ומדוע הן שייכים בדווקא באותן מלחמות מהות של עם ישראל:[7]

חזרה מעורכי המלחמה מתאפשרת רק כאשר מדובר על מלחמה 'לרווחא דמילתא', למטרות צדדיות; אך במלחמה שנוגעת לבסיסו הקיומי של העם, הדחיפות שבמלחמה והצורך שכלל ישראל יהיו שותפים בה לא מאפשר חזרה הביתה. גם היתר התחלת המלחמה לפני שבת מובן על פי זה, שכן הדחיפות במלחמה כזו נובעת מהצורך המהותי שבה לשימור האומה.

כך גם מובנים דברי הרמב"ם בפתיחת ההלכה הנ"ל:

"אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה".

שכן מלחמה זו מהותית לקיום האומה ולכן יש להקדימה למלחמה שבאה להעצים ולהגדיל את האומה.

כאשר מדובר על מלחמת מצווה יש צורך מהותי במלחמה עצמה לכן דינים כמו קריאה לשלום, השארת פתח במצור אינן שייכים במלחמה כזו. דינים אלו שייכים במלחמה בה העיקר הוא תוצאת המלחמה ואין צורך במלחמה כשלעצמה לכן ניתן 'לעקוף' אותה ולהשיג את התוצאה בדרכים אחרות, לא כן המלחמה הקשורה לעצם אופיה של האומה – מלחמה כזו לא ניתן לוותר עליה.

אם נסכם, עמדנו בשיעור זה על ההגדרות הבסיסיות של מלחמת רשות ומלחמת מצווה, הגדרות שילוו אותנו לאורך סדרה זו. ראינו שאין הכרח להבדיל בין שתי ההגדרות רק על פי השאלה האם היה צו אלוקי לצאת לאותה המלחמה או האם יש מצווה בקיומה, שכן יש מלחמות שיש מצווה מפורשת בקיומן ובכל זאת אין הן מוגדרות כמלחמת מצווה על כל דיניה.

הצענו לראות את ההבדל בין מלחמה שמוגדרת כמצווה בתרי"ג מצוות וציוויה לדורות לבין מלחמה שהציווי שלה זמני וחד פעמי. מלחמה שציוויה לדורות יש בה צורך דתי-לאומי מהותי ולכן היא מוגדרת כמלחמת מצווה ודיניה יהיו שונים ממלחמה שנעשית מצרכים זמניים ומשתנים של האומה. ניסינו להסביר על פי החלוקה הזו כמה מההבדלים שמצאנו בין המלחמות השונות ובכך לבסס חלוקה זו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

[1] וראה ברש"י שרבא בא לבאר דברי ר' יוחנן, ואין ביניהם מחלוקת כלל .

[2] כולן, כפשט דברי ר' יוחנן, או רק מלחמת מנע כדברי רבא (ואולי ר' יוחנן מודה לו, כדברי רש"י בהערה הקודמת).

[3] לר' שמואל בן אלקנה מאלטונה.

[4] הגר"מ פיינשטיין באגרות משה חו"מ ח"ב סימן עח מחלק בין מלחמת עמלק ושבעת עממין לבין עזרת ישראל מיד צר, ועל כך נעמוד בשיעור שיעסוק בעזרת ישראל מיד צר בעזה"י.

[5] עם תוספות מסוימות ושינויים מסוימים.

[6] בע"ה נדון בשיעורים הבאים ביחס בין המלחמה בשבעת העממין לבין מלחמת יהושע לכיבוש הארץ.

[7] אע"פ שההבדלים לא מוסכמים על כולם, נראה שקו מנחה אחד שוזר את ההבדלים כולם.