שאינם יוצאים למלחמה

בשיעור הקודם עסקנו בקבוצת אנשים הפטורים מהלחימה – מי שארש אישה ולא לקחה, בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו; וראינו שאין זה פטור מוחלט, אלא חובה עליהם לצאת עם אנשי המלחמה לחזית, וגם אחרי שהם נבדלים מתוכם מוטל עליהם התפקיד לדאוג לצרכי הלוחמים מהעורף. את השיעור השבוע נקדיש לאותם שאינם יוצאים כלל למלחמה.

כותבת המשנה בסוטה:

ואלו שאין זזין ממקומן בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו הנושא את ארוסתו הכונס את יבמתו שנאמר (דברים כ"ד) נקי יהיה לביתו שנה אחת לביתו זה ביתו יהיה זה כרמו ושמח את אשתו זו אשתו אשר לקח להביא את יבמתו אינן מספיקין מים ומזון ואינן מתקנין את הדרכים: (ח, ד)

קבוצה זו פטורה מהמלחמה לגמרי – לא יוצאת אליה, ולא מחויבת במילוי תפקידים עורפיים. המשנה מביאה מקור לדבריה, מפסוקי התורה בנוגע לחתן:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח: (דברים כד, ה)

והספרי על הפסוק (סימן רעא) הרחיב את הדברים:

נקי יהיה לביתו, זה ביתו. יהיה, זה כרמו. ושמח את אשתו, זו אשתו. אשר לקח, להביא את יבמתו.

התורה נימקה את דבריה בנוגע לפטור החתן מהמלחמה – "ושימח את אשתו אשר לקח"; אך טעם זה לא שייך במקרים האחרים שדורש הספרי, ויש להבין: מה היחס בין הטעם שנתנה תורה לבין הדינים הנוספים שנדרשו? האם זהו אותו פטור בדיוק?

טעם הדין:

כשקוראים בעיון את הפסוק הפוטר חתן מיציאה למלחמה ניתן לראות שמופיעים בו שלושה ציווים שונים: "לא יצא בצבא", "לא יעבור עליו לכל דבר, ו- "ושמח את אשתו אשר לקח". ההבדל בין שני הציווים הראשונים לבין השלישי ברור, שכן בכל התורה כולה אנחנו מכירים הבדל בין עשה ללאו; אך יש לדון מדוע יש כאן צורך בשני לאווים – הרי האחד כולל בתוכו את השני! הגמרא בסוטה (מד.) העירה על כך:

ומאחר דכתב לא יעבור, לא יצא בצבא למה לי? לעבור עליו בשני לאוין.

אך לא ברור מה זה אומר על היחס ביניהם – האם יש הבדל בין שניהם, או שהם מתאחדים לאמירה אחת של התורה?

ספר החינוך מונה את שני הלאוים כמצוה אחת (תקפא), ואחריה את מצוות העשה (תקפב); אך בניגוד לסדר הכתיבה, ברור שמבחינתו הציווי העיקרי הוא העשה – בסוף המצווה הראשונה הוא מפנה לעיין בזו הבאה, ששם הרחיב הרבה יותר על מהות המצווה וטעמה. בשורשי מצוות העשה מסביר החינוך:

כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראות העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה הוא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותה כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו ויוכשרו הוולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו.

לדבריו שורשה של מצוות העשה קשור ליצירת הקשר העמוק שבין האיש לאשתו ולצורך כך נדרש זמן משותף. העובדה שבלאו הפנה בעל החינוך למצוות העשה מראה שכנראה שניהם מיוסדים על אותו השורש ואילו הלאו בא רק לחזק ולתת משנה תוקף למצוות העשה.

בניגוד לספר החינוך, ברמב"ם נראה שיש הבדל בין הלאו לעשה. את מצוות העשה מטיל הרמב"ם על החתן, ותולה אותה בצורך לשמח את אשתו כפשט הפסוק:

..צונו להתייחד החתן עם אשתו שנה תמימה, שלא יסע חוץ לעיר ולא יצא בצבא ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו [ל"ת שיא], אבל ישמח עמה עד מלוא שנה מיום בואו אליה. והוא אמרו יתעלה (תצא כד) נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. (עשה ריד)

לעומת זאת, איסור הלאו אינו מוטל על החתן אלא על אחרים:

..הזהירנו מהוציא החתן מביתו שנה אחת כולה לטורח מן הטרחים לא לצבא ולא לזולתו אבל נסלק ממנו כל טורח וכל משא שיהיה חייב בהם לעזוב ביתו כל השנה. והוא אמרו יתעלה (תצא כד) ולא יעבור עליו לכל דבר. (לא תעשה שיא)

מעבר למוקד החיוב, יש בין המצוות הבדל גם בהיקפן –  הלאו עוסק אך ורק במלאכות הצבא, ואילו העשה אוסר כל התרחקות מהאישה, אפילו 'נסיעה מחוץ לעיר'.

נראה שלהבנת הרמב"ם שני הציווים האלה, שנלמדו מאותו פסוק, הם בעלי אופי שונה לגמרי– בעוד שהעשה נוגע לקשר בין האיש לאשתו, הלאו קשור לדיני מלחמה ולשאלה מי יוצא לצבא.

ייתכן שלשני חלקי המצווה גם שני טעמים שונים. מלבד הטעם של ספר החינוך מצאנו טעם נוסף בספרו של רבי מנחם הבבלי על טעמי המצוות:^[1]

לא יצא בצבא – כיון שדעתו על האישה החדשה לא ילחם טוב ומנפש שהרי חצי גופו נשאר בבית ואיך ילחם בחצי גוף לכך לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר.

טעם זה אינו שייך בסתם יציאה לסחורה, אלא דווקא ביציאה לצבא. אם כן ייתכן שלרמב"ם מצוות העשה מיוסדת על הצורך לשמח את אשתו ואילו הלאו עוסק באיסור היציאה למלחמה.

אם נרצה להרחיב עוד יותר יש לדון גם על מעמדם של שתי לשונות האיסור שמצאנו בדברי התורה – 'לא יצא בצבא, ולא יעבור עליו לכל דבר'; וראינו לעיל את הגמרא שמדובר על לאווים שונים, אך לא ביארה מה היחס ביניהם. הרמב"ם ספר את שניהם באותו הלאו, וכך לשונו:

ולשון גמר סוטה (מד א) לא יצא בצבא יכול בצבא הוא בלא יצא אבל יתקן כלי זיין ויספק מים ומזון תלמוד לומר לא יעבור עליו לכל דבר עליו הוא דאין אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים וכי מאחר דנפקא לי מלא יעבור עליו לכל דבר לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין. וכבר בארנו בשרש התשיעי שלא כל מה שיתחייבו עליו שני לאוין יהיה שתי מצות. (לא תעשה שיא)

נשמע שלהבנתו אין הבדל בין הלאווים, ועל כן אין צורך במניית שתי מצוות. אך הרמב"ן בהשגתו  שם חולק על הרמב"ם:

ואני אומר שהן שתי מצות באמת. לפי שהמוציא החתן למלאכה מן המלאכות עובר בלאו והוא לא יעבור עליו לכל דבר אבל המוציאו שיביאנו למלחמה עובר בלאו אחר מוסף על הראשון וכגון זה הם נמנים שתי מצות. (השגות הרמב"ן שם)

לרמב"ן ישנו לאו מיוחד העוסק ביציאה לצבא ולאו נוסף העוסק ביציאה למלאכה שאינה קשורה במלחמה. אם נחזור לחלוקה שראינו בין התחום של חובת הבעל כלפי אשתו לבין שאלת היוצאים למלחמה, נשמע שהוא סובר שיש הבדל בין הלאווים – אחד אוסר יציאה למלחמה בדווקא, כטעמו של ר' מנחם הבבלי, והשני שאוסר כל יציאה שהיא כנראה קשור לחובת ההמצאות עם אשתו, מעין דברי החינוך.

אם כן מצאנו שתי הבנות במצווה זו – האם יסודה בחובת הבעל לשמח את אשתו וביחס המיוחד שצריך להיות בניהם בשנה הראשונה או שמא עיקרו בדיני מלחמה. לשאלה זו יש כמה וכמה השלכות בפרטי הדינים של מצווה זו.

לאיזה מלאכות אסור לצאת:

כפי שראינו, החתן פטור גם מיציאה למלחמה ממש וגם מהשתתפות עורפית במלאכת הציבור; אך האם ישנו איסור על החתן גם לצאת מביתו ולעסוק לענייניו הפרטיים? בספר החינוך (תקפב) משתמע שהאיסור הוא לכל יציאה שהיא:

שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר, שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין.

וכך כתב גם בנוגע ללאו:

שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים. (שם תקפא)

אמנם החינוך מחריג יציאה לדבר מצווה, או לצורך שמחתו של החתן, אך בתנאי שהוא יחזור במהרה:

ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה ביטול המצוה, ויש אומרים שבמחילתה מותר. (תקפב)

אך הקביעה הכללית היא שחתן אסור ביציאה מביתו כלל. לעומת החינוך, שכתב שאיסור זה שייך הן מבחינת הלאו וההן מבחינת העשה, ברמב"ם נראה שיש הבדל ביניהם בנקודה זו. בסוף לאו שי"א כותב הרמב"ם:

...ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת מביתו, כלומר ללכת בסחורה, כל שנתו.

אך לא הוסיף אמירה כזאת בנוגע לעשה.

ראינו לעיל שהלאו ברמב"ם מוסב על הציבור ולא על החתן, אך מכאן עולה שגם בתוך הלאו רואה הרמב"ם איסור ששיייך דווקא בחתן, כאשר היציאה אינה לצבא אלא לסחורה. הלאו עצמו כולל שני רבדים – איסור היציאה לצבא, המוטל על הציבור, ואיסור היציאה למלאכה פרטית, המוטל על החתן וקשור לצורך לשמח את אשתו.

מכל מקום נראה ששניהם שווים בכך שיש איסור על החתן לצאת מביתו לסחורה בשנה הראשונה. אך המנחת חינוך תמה על כך מאוד – מניין הוציא בעל החינוך[2] דין זה שלא מבואר בחז"ל כלל:

אבל ז"פ דמותר לצאת מביתו למרחקים שנה ראשונ' וגם מכרמו ומנ"ל להרהמ"ח דחתן אסור ואי מדכתיב ושמח את אשתו כו' כיון דלא מצינו זה בש"ס ובשום מקום לא נוכל לדרוש דינים מעצמינו מפשט המקרא רק פירוש קבלת חז"ל וכעת לא מצאתי בר"מ ואין עולה על זכרוני בשום פוסק ד"ז דחתן שנה ראשונה לא יעמוד זולתה ימים רבים כמ"ש הרהמ"ח ודברי הרהמ"ח צ"ע כעת. (שם)

שאלה זו תלויה כבר בפרשנות הפסוקים. מדברי התורה "ולא יעבור עליו לכל דבר" נשמע שהאיסור הוא בכל עיסוק נוסף, אך כבר פרשני התורה כתבו שהאיסור הוא דווקא ביציאה לצרכי הציבור – האבן עזרא (דברים כד, ה) כותב:

נקי יהיה לביתו - שלא יהיה עליו עול מלכות. 

וכך משמע גם מלשון הרמב"ן על אתר. האחרונים דנו בכך, והרדב"ז (א, רלח) פסק כהבנת המנחת חינוך שאין בכך איסור; הוא מבאר שלשון הרמב"ם שראינו בספר המצוות אינה אלא טעות בתרגום:

ואפשר שהטעה את המחמירים לשון הרב ז"ל בספר המצות שכתב וז"ל ודע כי החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו בסחורה כל שנתו ע"כ. ושיבוש הוא שנפל בספרים איפשר מן המעתיק בלשון עכו"ם או ממעתיק הספר אבל בלשון עכו"ם כתוב וז"ל ואעלה אן אל חתן חיצה נפסח מצהי עאן אל כרוגא מן ביתה אעני אל ספר ע"כ. והכוונה כי החתן בעצמו מוזהר שלא יצא מביתו כלומר לצאת לדרך דלאו למימרא שלא יצא מביתו כלל אלא שלא יצא לדרך כלומר לצורכי רבים אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו אם שאין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה.

לעומתו החכמת אדם (קכט, יט) הולך בדרכו של ספר החינוך ואוסר יציאה לכל דבר.

אם ננסה להבין את טעם מחלוקתם, נדמה שהיא קשורה בשאלה האם האיסור ממוקד בחובת החתן לשמח את אשתו או במניעת הכלל מלהפריע לכך; אם האיסור מושתת על חובת השמחה של אשתו, אזי איסור היציאה יהיה לכל דבר, ואם האיסור קשור לעיסוק בצרכי הכלל הרי פשוט שהוא לא שייך במלאכתו הפרטית של האדם.

לשיטת השניה, שהאיסור מוטל על הציבור, צריך בעצם לענות על שאלה רחבה יותר – מה הטעם בכך? אמנם ראינו את דברי ר' מנחם הבבלי שהנושא אישה עסוק וטרוד ועל כן לא יכול להילחם כראוי, אך מדוע דינו ישתנה מזה שארס אישה ולא לקחה, שפטור מהלחימה עצמה אך חייב בסיוע ללוחמים בסיפוק מזון ומים?

אפשר להציע טעם חדש, המושתת על דבריו של ספר החינוך אך בנימה מעט שונה. ספר החינוך ייסד את טעמו על כך שיש חובה לדאוג לקשר המיוחד שיווצר בין החתן לכלה בין השאר על ידי כך שהם ישהו יחדיו. הבנו שחיוב זה מוטל על החתן לבדו, אך ייתכן שהוא שייך גם ביחס לציבור, והדבר קשור לשאלה אחרת.

נחלקו האחרונים האם בקיום מצווה זו של 'נקי יהיה לביתו' ישנו גם קיום של מצוות שמחת חתן וכלה. מדברי התורה "ושמח את אשתו אשר לקח" עשוי להשימע שכן, אך בהעמק דבר (דברים שם) טוען הנצי"ב בתוקף שמצווה זו קיימת רק בשבעת הימים הראשונים; ועל כן יש להסביר את השמחה כאן רק כטעם למצווה של ההשארות בבית, כפי שביאר ספר החינוך; אך לדעת הבינת אדם (על החכמת אדם לעיל) יש קיום של מצוות שמחת חתן וכלה גם באי היציאה מהבית וכן הוא מביא מספר יראים.

אם אכן יש כאן קיום של מצוות שמחת חתן וכלה, אנחנו יודעים שמצווה זו מוטלת לא רק על החתן עצמו אלא גם על הסובבים אותו, עליהם לדאוג לשמחת חתן וכלה; ואפשר להציע שהאיסור על הציבור להשתמש בחתן בשנה הראשונה הוא הרחבה של מצווה זאת – כפי שיש מצווה לשמח חתן וכלה בשבעת הימים הראשונים, כך גם יש מצווה לא להפריע לשנה הראשונה שלהם יחד; ייתכן שאין בעיה שהחתן עצמו יצא לענייניו הפרטיים, אבל הציבור אסור להשתמש בו.

אם כן נתווסף לנו כאן טעם שלישי לדין אי היציאה למלחמה – איסור על הציבור למנוע את שמחתו של האדם בשנה הראשונה לנישואיו.

מחילה:

שאלה נוספת בה עולות נימות שונות בין רבותינו היא שאלת המחילה – האם האישה יכולה למחול לבעלה ולהתיר לו לצאת לצבא. ספר החינוך נאמן לשיטתו ורואה את המצווה כחובת הבעל לאשתו ועל כן הוא כותב בפירוש (תקפב) שהיא יכולה למחול על כך. לעומתו המנחת חינוך שם תמה עליו מדוע שתועיל המחילה, וכן מסביר המשך חכמה (דברים כד, ה) בצורה מופלאה את המיקום המיוחד של מצווה זו:

לכן סמך להך ד"נקי יהיה לביתו", דאף אם מרצון שניהם לצאת בצבא גם כן אסור, ואף במחילתה גם כן השנה האחת יהיה לביתו.

לדעתם לא שייכת כלל מחילה במצווה זו – אם מדובר על חיוב הבעל כלפי האישה כדי שלא ייתן עיניו באחרת כדברי החינוך אכן שייך לדבר על מחילה וכן לטעם הרואה בכך חובת הציבור כלפי הזוג, אך אם ניקח את טעמו של ר' מנחם הבבלי שיש כאן פגיעה בלחימה אזי מובן מדוע מחילה לא תועיל כלל.

החתם סופר בתשובה מפורטת בנידון דידן (ח"ד סימן קנה) מחדש פרט משמעותי מאוד בימינו בהלכה זו המתבסס על דין מחילה:

ועוד נ"ל דוקא כשנשא ואח"כ אירע מלחמ' לא יצא בצבא אבל משיצא בצבא ונשא אשה בזמן מלחמה אינו נפטר דאדעתא דהכי נישאת לו והה"נ לענין סחורה אם נישאת לספן או לגמל פשיטא שנישאת לו אדעתא שאחר הנשואין ישכים למלאכתו כדרכו ולא נצרכה אלא מי שנשא ואח"כ נזדמנה לו נסיעה.

הסוברים שמחילה לא מועילה במצווה זאת כנראה יחלקו גם על דבריו, וכבר הצענו שטעמם קשור לחשש מפגיעה במלחמה.

בונה הבית ונוטע הכרם:

פתחנו את דברינו עם דברי המשנה בעקבות הספרי, שהרחיב את דין אלו שאינם יוצאים למלחמה גם לבונה בית וחנכו ולנוטע כרם וחיללו, שבשנה הראשונה אינם יוצאים למלחמה.

אם נעמוד על טעמי הדין אזי פשוט וברור שמצוות העשה הקשורה בשמחת חתן וכלה אינה שייכת בנוגע לבית וכרם; אך לגבי איסורי הלאו ייתכן שאפשר להרחיב גם למקרים האלה. החשש מפגיעה במלחמה, הנובע מהעובדה שהאדם טרוד בדבר החדש והחשוב שהתחיל, שייך גם בנוגע לבית וכרם; וגם לפי הניסוח שהצענו שיש איסור על הקהל להשתמש באדם בזמן שמחתו, ייתכן שהוא מורחב לדברים חשובים נוספים שהוא התחיל בהם – יש חובה על הציבור.

על פי זה ניתן להציע שאכן הרחבת הספרי נוגעת רק לחלקים מסוימים של המצווה ולא לכולם, וממילא יהיו לכך כמה נ"מ והשלכות: ראשית איסורם של אלו יצטמצם אך ורק ליציאה למלחמה או לכל היותר לצורכי הציבור, אך וודאי שלצרכיו הפרטיים אדם יוכל לצאת לעומת דינו של החתן שיהיה אסור גם ביציאה כזו. בנוסף לגבי מחילה אם מדובר על יציאה לצבא ייתכן שבחונך בית ומחלל כרם לא תהיה שייכת מחילה כלל, שכן זו חובת הציבור או אפילו איסור יציאה למלחמה משום פחד, לעומת שמחת החתן והכלה בה תיתכן מחילה במקרים מסוימים שאינם פוגעים ביכולת הצבא וכאשר כל הבעיה הוא ביחס הבעל כלפי אשתו.

קשה למצוא מקור לחילוקים אלו בלשון דרשת הספרי שדווקא דורשת ממצוות העשה את ההרחבות ולפי זה היה מסתבר לטעון דווקא שבונה בית ומחלל כרם איסורם בעשה בלבד ולא בלאו, אך כאשר מעיינים בטעמי הדין נראה שאכן רק חלק מהיסודות הקיימים בחתן שייכים גם בחונך בית ומחלל כרם כמו שראינו לעיל; ועוד יש לעיין בדבר.

סיכום:

אחרי שבשיעור הקודם ראינו את דין אלה שיוצאים לעורכי המלחמה וחוזרים ממנה, כעת עסקנו באלה שלא יוצאים למלחמה כלל – דברי התורה על חתן בשנתו הראשונה לנישואיו, וחז"ל הרחיבו זאת למי שחנך בית וחילל כרם בשנה הראשונה שלאחר מכן.

ראינו מספר כיוונים להסביר פטור זה – מצד מחויבות החתן לאשתו לשהות עמה שנה שלמה, או בשל חובת הציבור לאפשר להם לשהות ביחד, מעין הרחבה של מצוות שימוח חתן וכלה; ובחנו באיזה מקרים שייכים הטעמים השונים ואיזה השלכות מעשיות יש בכך.

שאלות אלה שייכות בנוגע לפטור החתן, וביתר שאת בנוגע לאלה שחנכו בית וחללו כרם, והצענו שאכן הפטור שלהם יהיה מצומצם יותר, שהרי חלק מהטעמים לא שייכים בו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד
 

[1]. רבי מנחם הבבלי חי בתקופת הבית יוסף בצפת ובחברון, וכנראה שמקורו ברומא. חיבורו הידוע לנו הוא ספר על טעמי המצוות.

[2]. נדמה שהוא לא דייק ברמב"ם כדברינו, שגם לשיטתו יש איסור ביציאת החתן לסחורה; ועל כן הבין שבעל החינוך יחידי בדעה זו, וראה להלן בדברי הרדב"ז.