תרועת החצוצרות בימינו

אחרי שראינו בשיעור הקודם את יסודות חיוב התרועה בחצוצרות במלחמה ובעת צרה, ננסה בשיעור זה לדון בשאלה מעשית – האם מצווה זו נוהגת גם בימינו אנו? מתוך עיון בשאלה זו נלבן את הנקודות העקרוניות שעלו בשיעור הקודם, ובעזרת ה' גם נוסיף עליהן כהנה וכהנה.

בהסתכלות ראשונה, אין סיבה שהמצווה לא תנהג; אך עינינו הרואות שלא נהגו בה ישראל, ועמד על כך המגן אברהם (ריש סימן תקעו), בנוגע לחיוב התקיעה בעת צרה שבה מתענים:

ואני תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואף על פי שאין ת"צ בבבל מ"מ הלא מדאוריית' מצוה לתקוע בלא תענית.

ולכאורה תמיהתו זו חזקה מאוד, הרי מדובר על מצוות עשה מן התורה! כיצד אנחנו נמנעים ממנה מבלי כל נימוק? בשו"ת ציץ אליעזר (יא, טז) נשאל הרב וולדנברג על חידוש דין תרועת החצוצרות ע"י תקיעת שופר בכותל^[1], ויוצא נגד הרעיון לחדש דבר שלא הובא בשו"ע וברמ"א.^[2] אך יש להבין אם כך, מדוע רבותינו לא הביאו הלכה זו?

ארץ ישראל וכלל ישראל

כיוון ראשון לתרץ את דברי המג"א נוגע בנקודות שראינו בשיעור הקודם. ראינו את דברי הרמב"ן בתענית (טו.) המדקדק מלשון הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם" (במדבר י, ט) שדווקא במלחמה המתנהלת בא"י יש חובה להריע, ולא במלחמה המתנהלת בחו"ל.^[3] על דבריו הוספנו את שיטת הריטב"א (תענית יד.) כי חובת התרועה שייכת דווקא כאשר המלחמה היא של כלל ישראל:

שלא נאמרו בחצוצרות אלא בכנופיא דכל ישראל.

הצענו שלדבריהם מהות תקיעת החצוצרות לייצג את נוכחות השכינה השורה בעת היציאה למלחמה, שזו קיימת דווקא בארץ ישראל ועל כלל ישראל. יהיה ההסבר אשר יהיה, שיטתם מסבירה את תמיהת המגן אברהם, שכן בזמנו הצרות והמלחמות שפקדו את ישראל לא היו של כלל ישראל ולא בארץ ישראל; ואם כן אין חיוב כלל בתרועת החצוצרות וקושיא מעיקרא ליתא.

אלא שבימינו אנו, זכינו ותירוצים אלו אינם מועילים לנו – שהרי אנו בארץ ישראל, הצרות הפוקדות את מדינתנו פעמים רבות לצערנו הן צרות של כלל ישראל; ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, ויש לדון מדוע בזמננו לא נתקע בחצוצרות?

תקיעות על סדר הברכות

ערוך השולחן (תקעו, ג) מתייחס לקושיית המגן אברהם ומציע לתרצה בדרך הבאה:

ונ"ל דל"ק כלל דאנן סוברים כרש"י והטור דהתקיעות הם בסוף כל ברכה וברכה מהשש ברכות הנוספות כמו שיתבאר בסי' תקע"ט וכיון דאין תענית ציבור בחוץ לארץ ממילא דליכא הני שש ברכות הנוספות ואין מקום לתקוע.

הוא מביא את שיטת רש"י והטור (בסימן תקעט) שהתקיעות נתקנו דווקא על סדר הברכות המיוחדות שמוסיפים בתפילת התענית; ואחרי שקבעה הגמרא שתענית ציבור לא נוהגת בחו"ל (נפק"מ בין השאר להוספת הברכות הנ"ל), פרחה גם חובת התקיעה. יסוד גדול ומחודש מחדש כאן ערוך השולחן, שהרי חיוב התרועה הוא מדאורייתא והברכות בוודאי חיובן מדרבנן; וכיצד אפשר לומר שדין דרבנן יעכב קיום מצווה מדאורייתא? משיב על כך בעל ערוך השולחן:

ואף על גב דהברכות וודאי הם מדרבנן והתרעה הוה דאורייתא מ"מ כיון דתיקן רבנן באיזה מקום לתקוע ממילא דכשאין זה המקום א"א לתקוע דבשב ואל תעשה יכולין לעשות בכה"ג כידוע.

לתמיהתנו הוא עונה אין הכי נמי – יש כוח לחכמים לבטל דבר מן התורה, ותקנתם לתקוע על סדר הברכות שינתה לגמרי את אופי חיוב התקיעה כך שהוא מכאן ולהבא לא שייך כלל בלעדיהן.

תירוצו מחודש, כאמור; ואף אם הוא עונה על תמיהת המגן אברהם שעסקה במצוות תרועת החצוצרות בתענית ציבור, אין בכך לתרץ את ביטול מצוות התרועה בשעת היציאה למלחמה – שם בפשטות סדר הברכות הזה אינו קיים, וחובת התרועה עומדת בעינה.

תקיעת המקדש

כיוון שלישי ליישב את מנהג העולם שלא לתקוע בחצוצרות יסודו בכך שעיקר מצווה זו קשורה במקדש. ובכמה מקומות בדברי רבותינו מצאנו ראיות לכיוון זה: בספר החינוך (מצווה שפד) כתב על מצוות תקיעת החצוצרות במקדש ובמלחמה:

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בכהנים שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות.

אם כן שתי הלכות חידש כאן בעל ספר החינוך שיסוד אחד להם: המצווה נוהגת בכהנים בלבד, ודווקא בזמן הבית. היסוד המקשר של שתי הלכות אלו שמצוות החצוצרות, גם בתקיעות בשעת מלחמה וצרה, יונקת מעבודת המקדש.

ערוך השולחן (או"ח שם) מצדד בדברי החינוך, ומוכיח אותם מדברי הירושלמי שדין החצוצרות נוהג במקדש בלבד:

קומי ריב"ל תקעין בתעניתא. רבי יוסה בעי ויתקעון קומיי בחצוצרתא. ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אין חצוצרות בגבולין. (תלמוד ירושלמי ר"ה ג, ד)^[4]

אם כן חיוב התורה של "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" (במדבר שם) שייך רק לפני השכינה בבית המקדש, ועל ידי הכהנים העובדים בו. על בסיס כיוון זה תירץ המור וקציעה^[5] (על המג"א שם) את המנהג שלא לתקוע בימינו, שצריך כהנים מיוחסים (כבעבודת המקדש) לתקיעה זו:

גם אין המצוה אלא בכהנים ובחצוצרות, והאידנא ליכא כהנים מיוחסים, ולא חצוצרות של תורה. משו"ה מסתברא דאפי' בא"י ליתא מצוה השתא, ולא שמענו שינהגו כן בא"י בזה"ז.

בצורה אחרת מצאנו כי הקשר בין החצוצרות למקדש מונע את קיום המצווה זו בימינו. הריטב"א בתוך הדיון בשאלה האם התקיעה צריכה להיות בשופר או בחצוצרות מביא את הדברים הבאים:

ובתוספות פירשו דהכא לא דק ולחצוצרות קרי שופרות... ולפי סברא זו נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות. (תענית יד.)

על פי הסברא שהתרועה בתענית חייבת להיות בחצוצרות מסביר הריטב"א שלא נוהגים לתקוע בצרפת מכיוון שאין לנו חצוצרות. טעם זה תמוה מעט, שהרי מה בכך שאין לנו חצוצרות? ניתן לייצר כאלה! לכן ר' משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה או"ח א, קסט) לקח טעם זה צעד קדימה וביארו בדרך הבאה:

הנה לע"ד משמע שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא.

וממילא ברור שאין בידינו ליצור חצוצרות כאלה. האגרות משה מוסיף ומבאר שהדברים מיוסדים על כך שהתקיעה בחצוצרות המקדש על הקורבנות ועל הצרות מצווה אחת היא, המפרטת את הדינים שצריך לעשות בחצוצרות המקדש:

דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות בספר המצות מ"ע נ"ט ובמנין המצות בתחלת החבור של היד החזקה והמ"מ בריש הלכות תעניות הקשה עליו עיין שם. אבל הוא משום דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש לכן מפרש שהויא המצוה מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן. וזהו אולי כוונת המ"מ בתירוצו שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות עיין שם ושייך זה רק כשצריך לתקוע באותן החצוצרות דמקדש דוקא אבל אם היה הדין בכל חצוצרות שאין שייך שתהיה המצוה מה לעשות בחצוצרות אלא שהוא על מעשה התקיעה ודאי הי"ל לחושבם לשתי מצות כמו שחושב תקיעת שופר דר"ה ותקיעת שופר דיוה"כ דיובל בשתי מצות במצוה קל"ז ובמצוה ק"ע. וזה סובר הריטב"א אליבא דמנהג צרפת שסברי שהתקיעה בתעניות היא בחצוצרות כדעת הרמב"ם א"כ הוא דוקא בחצוצרות דמקדש לכן לא נהגו לתקוע לעולם דהרי אין לנו החצוצרות.

על פי זה הקושי העומד בפנינו היום אינו קושי טכני לייצר את החצוצרות, כי אם קושי מהותי. המצווה היא להריע דווקא בחצוצרות המשמשות לתקוע לפני ה' במקדש, ובהיעדרן אין לנו את היכולת לקיים אותה.

תרועה לפני ה'

ביסוד זה ניתן להרחיב ולהגיע לשאלה מקיפה יותר – מהי מהות מצוות החצוצרות? האם היא מסייעת לאדם להתפלל ולכוון לבו לשמים, ועיקר פעולתה הוא במישור האנושי; או שמא היא גורמת לתפילת האדם להישמע כלפי שמיא, כביכול משפיעה על קבלת הקב"ה את בקשתו? התקיעה על הקורבנות היא חלק מעבודת המקדש, ולכן אפשר להתלבט באופיה; אך התקיעה בעת צרה נתפסת בעינינו, במבט ראשון, כתקיעה שמלווה את תפילת האדם. אלא שלשון התורה מורה אחרת. התכלית של מצוות החצוצרות, דווקא ובעיקר במלחמה, היא ההיזכרות לפני ה':

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (במדבר י, ט-י)

ככזו, הגיוני שגם מצוות התרועה בעת צרה תהיה מוגבלת – לא בכל עת בה אנחנו צועקים לפני הקב"ה, אלא דווקא במקום השראת שכינתו בו אנחנו מבקשים שיעלה זכרוננו לפניו.

גם המילים "לפני ה'" יש בכוחן להראות על הקשר בין המקדש לבין התקיעות. הביטוי 'לפני ה'' במקומות אחרים מעורר דיון מעניין מאוד. בהלכות וידוי מעשר פוסק הרמב"ם (מעשר שני פי"א ה"ד) שניתן להתוודות גם שלא בבית המקדש:

ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות.

הראב"ד (שם) חולק עליו וביסוד טענתו עומד ציווי התורה: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו, יג):

א"א זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני י"י ואין לפני י"י אלא בבית.

הראב"ד מבין שפירוש המילים 'לפני ה'' מורה על בית המקדש, שהאדם צריך לעמוד בצורה פיזית מול ה' בעת הוידוי. לעומתו, הרמב"ם כנראה מבין שמילים אלו מתייחסות לנמען של הוידוי – האמירה צריכה להיות מכוונת כלפי שמיא אך אין חשיבות למקום הפיזי בו היא נאמרת.

ניתן לראות כך גם את הדיון אצלנו – האם ההזכרות לפני ה' אלוקינו כוונתה להעלות את זכרוננו לפניו, והיא יכולה להיעשות בכל עת ובכל אתר; או שמא "לפני ה'" הוא תיאור מקום, המגדיר את ההקשר בו יש להריע בחצוצרות.

בשיעור הקודם הזכרנו את דברי הנצי"ב (העמק דבר על במדבר שם), שראה את המילים "לפני ה'" באופן דומה – לדבריו, תרועת החצוצרות שייכת רק כאשר ארון ה' נמצא במחנה ישראל . דבריו מחודשים מאוד, אך ייתכן שאפשר לקחת אותם אפילו צעד קדימה.

אם נדייק מלשון הירושלמי הנ"ל, נראה שמצוות החצוצרות לא נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים אלא נוהגת רק במקדש עצמו, אך בשעה שבית המקדש קיים גם מחוץ למקדש לא היו תוקעים אלא בחצוצרות בלבד. ייתכן שהלכה זו מיוסדת על דברי הראב"ד שהבאנו מהלכות מעשר שני ועל הצורה בה הוא קורא את המילים 'לפני ה'' כמתארות את המקום בו על המצווה להיעשות. על פי זה ניתן להציע שתקיעות השופר של שעת המלחמה כלל לא היו בשדה הקרב, אלא דווקא בבית המקדש. כפי שמצוות התרועה על הקורבנות נתפסת כחלק ממצוות הקורבנות, כך גם בעת המלחמה יש לעבוד את עבודת התרועה בבית המקדש.

להבנה זו ברור ופשוט מדוע, לצערנו, מצווה זו אינה נוהגת כיום שכן כעבודות אחרות רבות מעבודות המקדש לא ניתן לעשותה כשהמקדש אינו עומד על מכונו.

תרועת התפילה

ניתן להציע כיוון אחר, לפיו פן מסוים של מצוות התרועה מתקיים גם בימינו אנו. הנצי"ב מפרש את המילים 'והרעתם בחצוצרות' כתפילה המלווה את תרועת החצוצרות, ולא כתרועה עצמה:

והרעתם בחצוצרות. היינו ותקעתם דמקרא הסמוך, שהרי אין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה, אלא פירוש והרעתם היינו תפלה שיזעקו ויתעוררו בתפלה עם החצוצרות, וכן פירש הרמב"ם ריש הלכות תענית.

וכך מונה את המצווה בעל ספר חרדים (עשה פרק ד אות יט):

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע לפני ה' בכנופיא על כל צרה שלא תבא על הצבור כגון דבר או חרב או מניעת מטר או ארבה או מפולת וכיוצא בהם כדי שיעלו כל העם על לב שאין זה מקרה אלא גזירת מלכו של עולם על העונות וישוב כל איש מדרכו הרעה וישיבו הגזל ויבכו לפני ה' ולא יוסיפו לחטוא שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם היינו תרועה בפה דהיינו תפלה וזעקה דנדרש הפסוק לפניו ולאחריו.

וכבר ראינו שכך למד גם הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בספר המצוות, שפסוקי חובת תרועת החצוצרות מהוות מקור לדין תפילה מן התורה בעת צרה:

ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה.

אם כן משלל מקורות אלו אנו לומדים שמלבד מצוות התרועה בחצוצרות ישנה גם מצווה ייחודית של תפילה בעת צרה, וייתכן מאוד שמצווה זו מהווה קיום של מצוות התרועה בחצוצרות. לכאורה הדברים קשים, שהרי התורה דרשה מעשה מסוים של תקיעה בחצוצרות ומדוע שנוכל להמירו בתפילה או מעשה אחר? בשביל כך חשוב לדייק ולומר שאין הכוונה שמקימים כך את כל המצווה, אך פן מסוים במצווה מקיימים גם בזעקה ללא תרועת החצוצרות.

תקיעה בשופר

ייתכן להציע ע"פ הבנה זו הרואה בתפילה בעת צרה חלק ממצוות תרועת החצוצרות, שיש לחלק בין תקיעה בשופר לתקיעה בחצוצרות. התקיעה בשופר קרובה יותר לעולם התפילה, כפעולה שמלווה את צעקתו של האדם כלפי שמיא, כפי שאנחנו רואים בראש השנה; ולעומתה בתרועת החצוצרות יש פן שנוגע יותר להמלכת הקב"ה והשראת שכינה, השייכים במקדש.

אפשר להציע, על פי הירושלמי שראינו לעיל שכתב ש'אין חצוצרות בגבולין', שמצוות תרועת החצוצרות בעת צרה כוללת שני רבדים: מצוות תקיעה במקדש כחלק ממצוות תקיעת החצוצרות, שנעשית על ידי חצוצרה ובמקדש דווקא; ולעומתה ישנו פן נוסף למצווה שהוא התפילה והזעקה, שנעשות גם במדינה ובהן תוקעים בשופר. אולי כך אפשר להסביר את פסיקתו של השו"ע (או"ח תקעו, יב) שפסק את התקיעה כתקיעה בשופר ולא בחצוצרות:

כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה וזועקין בתפלה ומתחננים ומתריעין בשופר עד שתעבור הצרה.

מלבד העובדה שמרן פסק שהתקיעה היא בשופר, הוא גם פסק כשיטת רש"י והטור שהבאנו לעיל שהתקיעה היא על סדר התפילות.  היסוד של שתי ההכרעות הללו היא לראות בתקיעה זו חלק מהתפילה. ייתכן שדברים אלו נכונים רק בזמננו כאשר בית המקדש אינו עומד על תילו ומכונו, ובעז"ה בקרוב בימינו שנזכה לבניין שלם נחזור ונתקע אף במקדש בחצוצרות.

סיכום

דנו בשיעור זה בשאלתו של המגן אברהם מדוע אין אנו תוקעים בימינו, וראינו שישנם כמה כיוונים לתשובה. אחד המקשר את התקיעה לארץ ישראל ועם ישראל, אך ב"ה זכינו שהוא לא מתרץ את המנהג בימינו. השני רואה את התקיעה כחלק מעבודת המקדש לה לצערנו עוד לא זכינו, ועל כן אין אנו יכולים לתקוע היום שכן אין לנו כהנים מיוחסים, בית לתקוע בו או חצוצרות המשמשות לתקיעה על הקורבנות. הצענו בסוף הדברים לראות את מצוות התרועה גם כמצוות תפילה ואולי ששני פנים במצווה זו – החצוצרות המרמזות על ההמלכה ותקיעת השופר המבטאת את התפילה. להבנה זו בימינו בהחלט יש מקום (אך וודאי שלא חובה) לתקוע בשופר בעת היציאה למלחמה, בשביל לעורר את הלבבות לתפילה וזעקה לבורא עולם שיושיענו מצרותינו.

עם שיעור זה סיימנו את הסדרה לשנה זו. שנשמע בשורות טובות.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד 

[1] לא נרחיב בדיון האם חיוב התקיעה הוא בחצוצרות או בשופר בבמה זו.

[2] וראה שם כיצד הוא מיישב את תמיהת המגן אברהם.

[3] ובמשנה ברורה תקעו ס"ק א הוסיף בשם הפרי מגדים: "ויש שכתבו דאפשר דאף בא"י דוקא כשהיה תחת רשותינו ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל אז מ"ע לתקוע אבל בלא"ה לא".

[4] אולי יש מקום לתקוע עפ"ז בשופר בגבולין ונרחיב בכך בהמשך.

[5] ספר הערותיו של היעב"ץ על טוש"ע.