עריכה: אביעד ברסטל.

***

א. פתיחה – חשש "איבה"

בשני השיעורים הקודמים עסקנו בסוגיית "איבה" ביחסי ישראל ואומות העולם, ועמדנו על ההיתר להגיש סיוע רפואי לגוי בחול ובשבת. בסיומו של השיעור, הדגשנו שאף אם נקבל את ההיתר לחלל שבת ומועד לצורך גוי, אין די בכך בכדי להתיר את יציאתן של משלחות החילוץ של צה"ל לחו"ל, שכן מדובר במשלחות התנדבותיות שמדינת ישראל יוזמת מרצונה, ולעיתים מבלי שנתבקשה לכך ואף באופן נרחב יותר ממדינות אחרות בעולם. מסתבר שאיש לא היה בא בטרוניה כלפי מדינת ישראל אילולא הייתה שולחת משלחות אלה, או אילו הייתה משתהה מספר ימים טרם צאתן באופן שלא היה מחייב חילול שבת או חג.

ואכן, הרב דב ליאור, בתשובה שעסקה במשלחת צה"ל שנשלחה לאסון רעידת האדמה בהאיטי (טבת תש"ע), קבע שאמת המידה המכרעת היא האם מדינת ישראל נתבקשה בפירוש לשגר משלחת חילוץ והצלה:

"אילו היתה בקשה ישירה מאותה מדינה שישראל תושיט להם סיוע, ניתן היה לבחון זאת, אבל לפי מה שפורסם היוזמה לא באה מבחוץ אלא מצידנו, ובזה לא היה מקום לדחות את קדושת השבת... מה גם שמדינות קרובות יותר לא שלחו סיוע כלל, וממילא לא נראה שיש כאן חשש איבה". (שו"ת דבר חברון ח"ג, סי' תכ"ב)

אם כן, היתר "משום איבה" בוודאי קיים, אך דווקא באותם מצבים שבהם מדינת ישראל נתבקשה להגיש סיוע, ואם היא תסרב לבקשה או תדחה את מימושה – עלולה להיגרם איבה. בכל מקרה אחר, הדבר אסור.

 

ב. שיקולי פיקוח נפש

בתחילת דבריו, מציין הרב דב ליאור שלעיתים ניתן להתיר גם יציאה יזומה של משלחות משיקולים ישירים של פיקוח נפש, אם יש חשש ואפילו רחוק להצלת יהודים באזור האסון. זו גם עמדתו של הרב פרופ' אברהם שטיינברג, שסבור שזו דרך ההיתר המבוררת ביותר, אשר מעוגנת ביסוד סוגיית "מי שנפלה עליו מפולת", שמחללים עליו את השבת אף על פי שיש כמה וכמה ספיקות האם הוא בין החיים:

"בכל מקרה שיש חשש וספק, אפילו רחוק, שיש יהודי בתוך ההריסות, ואפילו מדובר ביהודי אחד, ודאי שמותר להטיס את כוחות החילוץ במהירות האפשרית, ואם הדבר כרוך בחילול שבת הדבר מותר ומצווה. הנתונים ביחס למצבים שבהם מפעילים את היחידה לחילוץ בודאי עונים על קני המידה של ספק פיקוח נפש".[1]

ברעידת האדמה במקסיקו, שאודותיה כתבנו בשיעורים הקודמים, אכן נהרג לצערנו גם אחד מאחינו בני ישראל מן הקהילה היהודית, וכך היה גם ברעידת האדמה האחרונה בתורכיה. במצב דברים זה, הפעילות מותרת באופן די גורף.

אמנם, גם הרב שטיינברג מודע לכך שלא תמיד שיקול זה של הצלת יהודים נכון מבחינה מציאותית. על כן, הוא מוסיף ומבהיר שלעיתים יציאת המשלחת אכן תתבסס על חשש "איבה" גרידא:

"לעומת זאת אם ברור וידוע בוודאות שאין יהודים בין ההריסות, וכל המאמץ נעשה להצלת גויים, מעיקר הדין נראה שאסור, אך יש מקום להתיר מדין איבה וסכנת נפשות". (שם)

בניגוד לרב דב ליאור, הרב שטיינברג אינו מתנה את שיקולי ה"איבה" בבקשה מפורשת מצד אותה מדינה מוכת אסון. זאת, כנראה, משום שהבין שלפחות בחלק מן המצבים, גם אם לא הוגשה בקשה כזאת, יש ציפייה ברורה שמדינת ישראל תתייצב לסייע, ואם לא תנהג כן – תעורר עליה את איבת אומות העולם.

כפי שציינו בתחילת הדיון, קיימים שני שיקולים נוספים שאף אותם ניתן להגדיר במידה מסוימת כפיקוח נפש. ראשית, כדרך שאנו מגישים סיוע לאזורים מוכי אסון, כך אנו מצפים שאם חלילה יתרגש אסון כזה במדינת ישראל, נזכה גם אנחנו למשלחות סיוע ממדינות אחרות. אכן, אין כאן "חולה לפנינו" ו"סכנה לפנינו", אך אם מעשינו בעת אסון בחו"ל יתרמו להצלת חיים במקרה של אסון בארץ קדשנו ח"ו, הרי זו דוגמא מובהקת לפיקוח נפש ציבורי.

שנית, הסברנו שהפעילות במשלחות אלה תורמת תרומה מכרעת לשמירת כשירותם של כוחות החילוץ וההצלה של צה"ל. ככלל, צה"ל כמובן אינו מתאמן בשבת, אך הלקח וההישג מפעילות בזמן אמת בזירת אסון ללא ספק יעצימו את פעילותם של כוחות צה"ל ביום פקודה. לעניות דעתי, קשה היה להסתמך על שיקול זה כשלעצמו, אך בהצטרף השיקולים הקודמים, בהחלט יש גם לו מקום, והוא הופך את המשימה כולה למשימה מצילת חיים במבט צופה פני עתיד.

 

ג. מדיניות החוץ ותדמיתו של צה"ל

לעניות דעתי, יש מקום להוסיף לדיון גם שיקול אחר, שעסקנו בו בהרחבה בשיעור בעניין פעילות חטיבת דובר צה"ל בשבת (שיעור מס' 43). אז, הבהרנו שלתדמיתו של צה"ל בעולם יש השפעה רבה מאוד על יכולתו להכריע במלחמה, ולממש הלכה למעשה את המושג "עַד רִדְתָּהּ". כפי שראינו בשיעור הקודם, ה'חתם סופר' בדיונו בחשש "איבה" התייחס בעקיפין גם לסוגיית "עַד רִדְתָּהּ".

ובכן, יש מקום לסברא שקובעת שפעילות מוסרית ומקצועית של צה"ל בזירת אסון במקום כלשהו בעולם, תגביר את סיכוייו להכריע את המערכה הבאה. חשוב לשים לב, שעל אף שמדינת ישראל שולחת לעיתים משלחות נוספות לאזורי אסון (של ארגונים כמו מד"א, זק"א ועוד), בדרך כלל המשלחת הגדולה ביותר והמרכזית ביותר היא זו של צה"ל ופיקוד העורף. הצגת 'פניה היפות' של מדינת ישראל בעולם מצד אחד, והצגת יכולות מקצועיות ברמה הגבוהה ביותר מצד שני, הן משימות מבצעיות מובהקות המוטלות על צה"ל, אשר מחזקות את חוסנו ואת מעמדו בעולם. גם אויבינו נושאים את עיניהם למשלחות הללו, וכאשר הם רואים צבא מוסרי מאוד שהוא במקביל גם מקצועי מאוד, הם בוודאי מורתעים יותר.

באותו שיעור ביחס לפיקוח נפש תקשורתי, עמדנו גם על כך שבשדה הקרב המודרני (ובמידה רבה כך היה גם בימי קדם), התדמית ודעת הקהל העולמית הינם שיקולים משמעותיים עד מאוד ליכולת להכריע את המערכה.

אין ספק, שתפישה מסוג זה, אודות 'מדיניות החוץ' הנכונה של מדינת ישראל, הינה חלק מן השאלות החדשות שאין להן תקדימים ברורים בספרי הפוסקים, ואשר עסקנו בהן לאורך סדרת השיעורים במהלך זמן החורף שעבר עלינו לטובה. אך לא פעם, גם כאשר אין מקור ברור, אנו מבקשים לעמוד על 'רוח ההלכה' בנושא. על כן, יש מקום לצטט בהקשר זה מדבריו של הרי"ד סולוביצ'יק בדבר מעמדה של מדינת ישראל בזירה הבין־לאומית:

"על מדינת ישראל לומר לאומות העולם: 'תושב אנכי עמכם' – הנני חברה באו"ם, אני משתפת פעולה עם כולם לטובת שלום, יושר וצדק בעולם. אנו משתדלים לתרום למדע בכל השטחים. אנו משקים את המדבר, עושים ניסויים בחקלאות בשממה, מתאמצים להדביר מחלות טרופיות ואחרות, אנו אפילו נותנים סיוע למדינות אפריקניות צעירות. בקיצור: תושב.                                     
אולם מצד שני נשארת המדינה בחינת גר... חטיבה היא בפני עצמה... גוי אחד בארץ, הן עם לבדד ישכון". ("החרב המתהפכת ושני הכרובים" אות ד', בתוך: חמש דרשות)

בסגנונו הדיאלקטי המיוחד, מבהיר הרב סולוביצ'יק את שני הצדדים: גר ותושב. לעניות דעתי פשוט וברור, שכדי לממש את היעד הראשון, שאותו הגדיר הרב סולוביצ'יק כ"תושב", נדרשת פעולה נחרצת בזירת אסון, גם אם אין חשש "איבה" מובהק, וגם אם המשלחת היא יוזמה ישראלית גרידא. מעמדה של מדינת ישראל בעולם ישפיע על ביטחונה, ולעיתים אף על המשך קיומה; וכדי לממש מדיניות חוץ מאירת פנים, מוסרית וערכית – נדרשת התגייסות מהירה ומקצועית במקרה של אסון טבע בקנה מידה רחב היקף.

גם כאן, ניכר היטב כי הדברים דברי חידוש הם; ובכל זאת, לעניות דעתי בצירוף כל השיקולים שפורטו עד כה, ובראשם חשש "איבה" שכבר הוכחנו שהוא הלכה פסוקה, יש מקום להתיר לכתחילה את פעילותן של משלחות החילוץ וההצלה של צה"ל.

 

ד. קידוש השם

אפשר שיש מקום לשלב בדיון עיקרון נוסף, שיסודו בתלמוד הירושלמי. הגמרא במסכת בבא קמא (לח.) מסופר על "מלכות הרשעה" ששלחה "שני סרדיוטות" ללמוד תורה אצל חכמי ישראל. בתום תקופת לימודם, שיבחו את תורתנו הקדושה, אך מתחו ביקורת על הלכה אחת בלבד, שלפיה שור של נכרי שנגח שור של ישראל חייב, ואילו שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור. הגמרא מסיקה שבהזדמנויות אחרות ראוי שלא ללמד הלכה זו למלכות, כנראה משום שהיא נתפשת בעיניהם כבלתי מוסרית או כבלתי מובנת.

התלמוד הירושלמי מספר את הסיפור בגרסא דומה, אשר כוללת גם את סוגייתנו:

"מעשה ששילח המלכות שני איסטרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל, ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות. ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים: בת ישראל לא תיילד לעכו"ם אבל עכו"ם מיילדת לבת ישראל, בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם אבל עכו"ם מניקה לבת ישראל ברשותה. גזילו של ישראל אסור ושל עכו"ם מותר. באותו שעה גזר רבן גמליאל על גזילות עכו"ם שיהא אסור מפני חילול השם". (ירושלמי בבא קמא, ד', ג)

ההלכה בדבר גזל נכרי קשורה להלכה בדיני שור שנגח. אך לצד הלכה זו, בגרסת הירושלמי שלוחי המלכות מתחו ביקורת גם על ההלכה שבה עסקנו בדבר ההימנעות מהגשת סיוע ועזרה לגויים.

בעקבות סיפור המעשה, גזר רבן גמליאל לאסור באופן מוחלט התייחסות לא־צודקת לנכרים במישור הממוני, וקבע שיש בכך חילול השם. אף אם ההלכה מתירה (לחלק מן הדעות) את גזל הנכרי, או פוטרת מנזקי ממון מסוימים, הרי שבפועל עלינו לחתור לקידוש שם שמיים בעולם, ולהימנע מגזל כזה באופן מוחלט.[2]

ושמא יש מקום לומר, שגם בהלכה הראשונה שמופיעה בסוגיא, בדבר הגשת סיוע ועזרה לגויים, יש מקום לאותו שיקול עצמו. הווי אומר – כאשר ברור שבעזרה ובסיוע לגוי בשעת צרה יהיה קידוש השם גדול, ובהימנעות מכך יהיה חילול השם, יש מקום לצרף גם זאת כשיקול להתיר. זאת, ברוח דברי הירושלמי (קידושין ד', א; סנהדרין ו', ז): "גדול הוא קידוש השם מחילול השם".

הרב דב ליאור בתשובתו שהוזכרה לעיל נשאל על כך, ונטה להסתייג מן הרעיון. הוא מבהיר כי "יש עניין לקדש שם שמיים ולהושיט סיוע, אך לא על ידי דחיית איסורים". אך אולי בהצטרף כלל הנימוקים שכבר הוזכרו, יש מקום להוסיף עליהם גם את ערך קידוש השם הגדול, כאשר מדינת ישראל נוהגת במוסריות ובאנושיות לפנים משורת הדין, ונחלצת ראשונה לסיוע במקרי אסון. אכן, בקובץ ההנחיות לפיקוד העורף שאותו זכיתי לערוך, לא נמנעתי מלציין גם שיקול זה:

"מצוה וחובה לשלוח צוותי חילוץ והצלה לאזורים מוכי אסון בחו"ל, ויש בכך משום קידוש השם. בהינתן הפקודה, ומשהתברר שהמשלחת אכן נחוצה ונדרשת לצאת למשימה, חובה להשלים בהקדם את ההיערכות, ולצורך זה מותר להיערך גם בשבת. צוותי החילוץ בחו"ל יתמידו במלאכתם בשבת כבחול. דוגמאות למשימות מצילות חיים המותרות בשבת הן: חילוץ מאתרי הרס, הקמת בתי חולים והגשת סיוע רפואי, הקמת מתקני מים ומתקנים סניטריים, וחיבור חשמל ותאורה, הטסת ציוד, חלוקת מים ומזון לאוכלוסיה".

אחתום סעיף זה במילותיו של מורנו ראש הישיבה הרב יהודה עמיטל ז"ל:

"קידוש השם לעיני הגויים תופס מקום מרכזי בדברי הנביאים. מעשיהם של ישראל כלפי אומות העולם נמדדים בקטיגוריות של קידוש השם וחילול השם. ולכן, כל התנהגות בלתי מוסרית של יהודי ביחס לגוי היא עבירה חמורה יותר מאשר ביחס ליהודי אחר, כדאיתא בתוספתא 'חמור גזל הנכרי מפני חילול השם'...
כמו כן, במעשה טוב כלפי הגוי יש מימד מיוחד של קידוש השם. נאמר בתלמוד הירושלמי על שמעון בן שטח, בעקבות מעשה טוב שעשה לגוי: 'בעי הוה שמעון בן שטח משמע 'ברוך אלוההון דיהודאי', מאגר כל הדין עלמא'. רוצה הוא שיתקדש שם שמים על ידי שישמע שיאמרו בשוק 'ברוך א-להיהם של היהודים יותר מכל שכר ורווח ממון שבעולם'". (ירושלמי ב"מ, ב', ה, ובפנ"מ שם)[3]

 

ה. "רחמים וחסד ושלום בעולם"

אבקש לחתום את השיעור, ובכך גם את סדרת שיעורנו בזמן החורף כולו, ביסוד עקרוני נוסף, שטרם התייחסנו אליו. כפי שביררנו בהרחבה, מותר להגיש סיוע לנכרים, אף בחילול שבת, מחשש "איבה". וכאן עולה השאלה: האמנם חייו של גוי שווים פחות מחייו של יהודי? האם לא נאמר ש"חביב אדם" – באשר הוא אדם – "שנברא בצלם"?

יש שיאמרו: ומה בכך, הרי המסקנה הלכה למעשה היא שמותר לחלל שבת גם להצלת אינו יהודי. ועדיין, אחרים עשויים לטעון, שיש קושי מוסרי מסוים בתפישה זו. מורנו הרב ליכטנשטיין ז"ל סיפר בשמו של ר' שאול ליברמן את הסיפור הבא. מלומד מחכמי אומות העולם הציג בפניו את השאלה הבאה: הרי לפי תורתכם חיי שווים פחות מחייך, ובכן אילו היינו שנינו על אי בודד, כאשר איש לא ידע או ישמע, וברור שלא יהיה כל חשש "איבה" – האם היית מחלל שבת על הצלתי? ר' שאול ליברמן לא התבלבל והשיב: בוודאי הייתי עושה הכל להצלתך! הלז הקשה: והרי אין כאן איבה? ור' שאול ליברמן השיב לו: אף על פי כן! אלא, שלאחר מעשה, כאשר סיפר זאת ר' שאול ליברמן, הוא הוסיף ואמר: 'וכמובן, כל מה שעניתי לו היה משום איבה...'.

הסיפור נאה ונחמד, אך השאלה במקומה עומדת: האם נכון לומר שברמה הערכית העקרונית אנו סבורים שלא ראוי לסייע לגויים, אף שנבראו בצלם א-להים, ורק מחשש חיצוני וטכני של "איבה" אנו נאלצים – ובלית ברירה – להגיש להם סיוע בשבת?

אף שיש מקורות שמהם משתמעת נימה זו, הרב איסר יהודה אונטרמן שלל אותה מכל וכל. בשיעור הקודם ציטטנו קטע קצר מתוך מאמרו, וכעת נבהיר את ההקשר שבו נכתב.

מעשה שהיה כך היה. בחודש שבט תשכ"ו פורסם בעיתון 'מעריב' מאמר של פרופ' ישראל שחק, פעיל זכויות אדם שאחז בעמדות אנטי־דתיות קיצוניות, ובו סיפר שבשבת בבוקר אדם שאינו יהודי התמוטט ברחוב בלב ירושלים, וכל השכנים במקום, שהיו שומרי שבת, סירבו לטלפן לכוחות ההצלה, בטענה שאין מחללים את השבת להצלתו. שחק פרסם דין ודברים שהיו לו בנושא עם רבה הספרדי של ירושלים, הרב אליהו פרדס, ומסקנתו הייתה שההלכה היהודית גזענית ובלתי מוסרית, כאשר היא נותנת לאדם שאינו יהודי לגסוס ברחוב, מבלי להושיט לו עזרה.

כעבור זמן קצר, התברר שהמעשה כולו לא היה ולא נברא, וכל כוונתו של הפרופ' שחק הייתה לעורר סערה כנגד תורת ישראל. הסערה אכן התרגשה ובאה לעולם, ועל כן נדרש הרב הראשי לישראל דאז, הרב איסור יהודה אונטרמן, להגיב לדברים. זכה מאמרו של הרב אונטרמן שהפך למאמר יסוד בנושא,[4] והוא פורסם פעמים רבות: לראשונה ראו הדברים אור בירחון "קול תורה" בחודש אדר תשכ"ו, לאחר מכן באותה שנה בעלון "אור המזרח", ופעם שלישית כעבור כמה שנים בקובץ "מורשה" כרך א' (תשל"א). את הציטוטים בשיעורנו הבאנו מספרו של הרב אונטרמן – 'שבט מיהודה', שם נדפס המאמר ברביעית.

ובכן, הרב אונטרמן מסביר שאכן ההיתר לחלל שבת להצלת נכרי נובע משיקולי "איבה" ו"דרכי שלום". אלא שבניגוד לאופן שבו ניתן לתפוש שיקולים אלה, כשיקולים 'חיצוניים' להלכה, אשר 'מכופפים' את ההלכות הפסוקות, קובע הרב אונטרמן כי שיקולים אלה הם מלב ליבה של ההלכה:

"בזמן האחרון נשמעו לדאבוננו דברי חתירה תחת ערכי המוסר של היהדות התורתית ובמיוחד נגד השקפת התורה על גוי ואדם שכאילו אין יחס ראוי מצד ההלכה לנכרים. כאשר הראו להמבקרים שאין בדבריהם כל ממש, והבקורת מופרכת מעיקרה ע"י הלכות מפורשות שנצטווינו להתייחס בחיבה אל כל אדם הנברא בצלם ולעזור לו בעניני צדקה וחסד נאחזו המשמיצים בטענה אחת: הם אומרים כי הלכות אלו נקבעו מפני דרכי שלום בלבד ולא משורת הדין הם. יש איפוא צורך לפרש את המובן האמיתי של המושג דרכי שלום שאינו בבחינת מידת חסידות ולא כאמצעי להגן על עצמנו, אלא נובע מעצם המוסר של תורתנו הקדושה. ואולי יש לפעמים גם בין נאמני התורה שלא ירדו לעומק המושג הזה כפי שהוא מתבלט מדברי חז"ל ולכן מצוה להרחיב את הדבור בענין זה אעפ"י שלכאורה אין כאן חידוש...                          
אם החלק הראשון של הכתוב 'דרכיה דרכי נועם' משמש יסוד להלכות שבתורה (סוכה, יבמות), בודאי גם סוף הכתוב 'וכל נתיבותיה שלום' ג"כ מכריע בפירושם של דברי התורה הנוגעים להלכה, ולכן מביא הרמב"ם את הפסוק הזה כשורש שממנו נובעת סמכות החכמים לתקן תקנות מפני דרכי שלום. ואע"פ שהתקנה עצמה היא מדברי סופרים, השורש שלה יונק מהכתוב שנתיבות התורה הן שלום. ובכן למדין אנו כי דרכי התורה ונתיבותיה הן בנועם ובשלום ובמכוונות להמטרה הגדולה שלנו להידמות במעשינו להבורא יתברך מה הוא טוב ומרחם לכל אף אתה תשאף להיות טוב ומרחם לכל...                                  
יוצא מזה כי דרכי שלום שתקנו חכמינו יונקים את קיומם מעומק העיון של מוסר תורה"ק וזהו המקור לכל הכרעה בענינים של הלכה... וכמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצוה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים כמו יו"ט שני או בשר עוף בחלב וכדומה כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים התקנות של דרכי שלום כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו ע"י השתלשלותה של תורה שבע"פ...                                            
בסיכום, דיני דרכי שלום נובעים ממקור המוסר של תוה"ק אשר דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום והם נקבעו על ידי חכמינו הקדמונים לפי הבנתם הגדולה וזה מחייב את כולנו". (שבט מיהודה ג', שער א' סי' ע')

לא נתקררה דעתו של הרב אונטרמן, עד שקבע שמי שאינו מקבל דברים פשוטים אלה, אינו ראוי להיקרא "שומר תורה ומצוות".[5]

כאמור, מאמרו של הרב אונטרמן הפך למאמר יסוד, והפרופ' יעקב בלידשטיין מספר שגם הרי"ד סולוביצ'יק התייחס אליו:

"זכורני סעודה של הרב סולוביצ'יק ז"ל עם כמה מאנשי הסגל של סטרן קולג' מייד לאחר שהרב הראשי אונטרמן פסק שמותר ליהודים לחלל שבת כדי להציל גויים מפני דרכי שלום או משום איבה. הרב סולוביצ'יק העיר שהוא אינו מבין מדוע קיבל הפסק תשומת לב כה מרובה – הוא עצמו הוציא הנחיות דומות לרופאים היהודיים במשך שנים רבות, ומנימוקים דומים... ואז הוא נשאל אם מחוץ לתוכן הממשי של ההחלטה הוא הרגיש בנוח עם הנימוק הזה. לאחר הרהור הוא אמר שלא... ואז הוא המשיך והציע גישה לפיה הרמה המוסרית של חברה נתונה היא שתקבע את הסטטוס ההלכתי שלה".

מצד אחד, הלכה למעשה הרב סולוביצ'יק קבע שבוודאי ניתן לחלל שבת להצלת אינם יהודים, וכפי שביררנו בהרחבה, כך מורים הפוסקים כבר מאות שנים. מצד שני, בשאלה האם נימוקי "דרכי שלום" ו"איבה" הם נימוקים מספקים, ומה היחס לשיקולים מוסריים וערכיים מודרניים, ניכר שהרב סולוביצ'יק אכן התלבט והתחבט.

לצערי, לא זכיתי לדון בשאלה עמוקה זו בפני מורי ורבי הרב ליכטנשטיין. ואולם, במאמר חשוב שכתב הרב בעניין "עבירה לשמה", הוא מביע עמדה קרובה מאוד לזו של הרב אונטרמן:

"ראייה מושלמת של עולם ההלכה תוכיח, כפי שהטעים הרמב"ן בכמה הקשרים, שיש לה אופי כפול: מצד אחד, מערכת מסועפת ומפורטת למדיי של ציוויים נקודתיים – לעיתים פורמליים וטכניים; ומצד שני, מספר ערכי יסוד המשמשים במובן אחד כתשתית המערכת, ובמובן שני כגולת הכותרת שלה. אותם היעדים הערכיים – קדושה, הישר והטוב, שלום, כבוד הבריות וכו' – אינם גורם חיצוני שמכופף את ההלכה, אלא מרכיב המטביע חותם על תכניה, ובכך מאפשר בנסיבות מיוחדות את מה שבדרך כלל נאסר". ("עבירה לשמה" – הרהורים בהלכה ובמחשבה, בתוך: מוסר אביב, עמוד 163 ואילך)

אם כן, גם הרב ליכטנשטיין שותף לעמדה כי שיקולי מוסר ושלום אינם 'מכופפים' את ההלכה, אלא מעצבים אותה והינם חלק מהותי ממנה.

את סדרת שיעורינו בזמן חורף שעבר, שנת תשפ"ב (שיעור מס' 1) פתחנו בדבריו של הרמב"ם:

"הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". (משנה תורה הל' שבת ב', ג)

אכן, באותו הפרק עצמו פסק הרמב"ם שאין מחללים את השבת להצלת נכרים. אך דומני שאין בכך בכדי לגרוע מן המסר העקרוני, שלפיו הצלת חיי אדם – ולדעת הפוסקים האחרונים הכוונה לכל אדם באשר הוא, ובלשון הרב אביגדור נבנצל בשם הרשז"א "כאילו היה יהודי" – יש בה רחמים וחסד ושלום בעולם.[6] וכפי שלימדונו הרב אונטרמן והרב ליכטנשטיין, חסד ושלום בעולם אינם שיקולים חיצוניים וזרים להלכה, המאלצים אותה להקל בלית ברירה, אלא שיקולים עקרוניים ומהותיים, המתווים את דרכה של ההלכה ואת הכרעותיה, גם בתחום זה.

***

אבקש להודות שוב לעורך המסור של הסדרה, אביעד ברסטל, ולכלל הקוראים על השותפות בלימוד מקרוב ומרחוק. מי יתן ובזכות עיסוקנו בהלכות פיקוח נפש ליחיד ולציבור, לבני ברית ושאינם, נזכה כולנו לחיות חיים של חסד, רחמים ושלום.

פסח כשר ושמח לכם ולבני משפחותיכם, ובעזרת ה' נשוב להשלמת הסדרה מיד עם תום חופשת הפסח, במהלך זמן הקיץ.