האם מותר ליישב את יריחו בימינו?

בפרק ו' בספר יהושע מסופר על הכיבוש הפלאי של העיר יריחו. לאחר ששה ימים שבהם הכוהנים הקיפו את חומות העיר כשהם תוקעים בשופרות, ביום השביעי העיר הוקפה שבע פעמים וחומות העיר נפלו. עוד בטרם החומות נפלו, קבע יהושע כי העיר וכל אשר בה תהיה חרם לה':

וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָעִיר. וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ לַה'... (יהושע ו' טז–יז)

בנוסף לכך, יהושע קבע איסור לבנות מחדש את העיר:

וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ. (שם, כו)

אנשים מעם ישראל עברו על שני האיסורים ושילמו על כך בחייהם. עכן מעל בחרם, כפי שמתואר בהמשך הספר:

וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם. (שם ז', א)

וחיאל בית האלי בנה את יריחו ושכל את בניו כפי שקילל יהושע:

בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ (ובשגיב) [וּבִשְׂגוּב] צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. (מלכים א' ט"ז,לד)

מספר שאלות עולות בעקבות הגזירות של יהושע. מדוע נעשו החרמות והקללות הללו? האם החרמות נעשו על דעת יהושע או על דעת הקב"ה? האם יש קשר בין שתי החרמות? לבסוף, יש מקום לשאלה מעשית: האם ניתן לבנות את העיר יריחו בימינו?

מדוע יהושע החרים את יריחו?[1]

הרעיון שיש אפשרות להחרים ולהקדיש חפצים לה' מופיע לראשונה בספר ויקרא:

אַךְ כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַה'. (ויקרא כ"ז, כח)

זאת אומרת שיש מנגנון בתורה המאפשר לאנשים להקדיש ולהחרים חפצים ולהגדיר אותם כ"קודש לה'". כמו כן, אנחנו מוצאים שכבר נעשה שימוש במנגנון זה בעבר; בני ישראל השתמשו במנגנון זה במלחמתם נגד הכנעני מלך ערד, ששבה שבויים מבני ישראל:

וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. (במדבר כ"א, ב)

ואכן, רש"י על אתר מדגיש שכוונתם של ישראל הייתה להקדיש את כל שלל המלחמה לגבוה.

עיר הנידחת

אך הדבר הדומה ביותר בתורה למעשה של יהושע הוא דין עיר הנידחת, כפי שהוא מתואר בדברים פרק י"ג. בדין זה מצווה הקב"ה שאם יש בארץ ישראל עיר שלימה של עובדי עבודה זרה, יש להרוג את כל יושבי העיר. המילה "חרם" מופיעה בדין זה גם ביחס ליושבי העיר וגם ביחס לעיר עצמה:

הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. (דברים י"ג, טז)

כלומר, לא רק שיש להרוג את כל יושבי העיר, אלא אסור גם להנות מהשלל.

ידידי הטוב, הרב אמנון בזק, השווה בין מצוות עיר הנידחת ודיניה כפי שהם מוזכרים בתורה וכפי שהם מתוארים בסיפור יריחו. פרטי הדינים, וגם מילים וביטויים מקבילים, מעלים את הרעיון שיהושע החרים את העיר לפי דין עיר הנידחת. גם המדרש מסביר שיהושע החרים את יריחו והתייחס אליה כמו לעיר נידחת.[2]

אך במקרא מצאנו פסוק נוסף המזכיר חרם ומתייחס לאויבים במלחמה. בספר דברים, התורה מצווה אותנו להילחם בשבעת העממין ולכבוש את הארץ:

וּנְתָנָם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחׇנֵּם. (דברים ז', ב)

אמנם, במקרה זה הביטוי "להחרים" מצומצם יותר. הוא  מוזכר רק ביחס לאויבים – כלומר, מצווה להשמידם – ולא ביחס לשלל.

מלחמה בשבת

במדרש שהזכרנו לעיל מוצעים מודלים נוספים שייתכן שיהושע ביסס עליהם את הרעיון שלו להחרים את העיר. בשיעור הקודם ציינו שכיבוש העיר נעשה בשבת לדעת חז"ל. בהתבסס על זה, המדרש מסביר: "השבת כולה קדש וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש לה'". אם כן, יש כאן מעין איסור 'מעשה שבת' שעליו יהושע מצווה (עיינו בשו"ע, או"ח שי"ח, א).

נדמה שלפי שני פירושים אלו יהושע מעונין לחדד את ההבנה שכיבוש העיר יריחו נעשה על פי הוראה א-לוהית ובגדרי מלחמת מצווה. מדובר כאן על הפעם הראשונה שבה עם ישראל יוצא למלחמה, וייתכן שיהושע מעוניין להחדיר בקרב העם את ההבנה שהם נלחמים רק מכוח צו ה'.

הרב אהרון ליכטנשטיין הבדיל בין לוחמים הפועלים על פי צו א-לוהי ומוסרי, לאלה הפועלים על פי שיקולים אנושיים. בעזרת הבחנה זו הוא הסביר את חטאו של שאול במלחמת אגג:

שאול נצטווה להשמיד עם שלם – ציווי מחריד מבחינה מוסרית. ההצדקה היחידה לכך היא בהיות ההשמדה מילוי של ציווי א-לוהי חד-משמעי. על כן, אילו היה שאול פועל מכוח מניעים של יראת שמים טהורה וצייתנות לציווי ה', היה עליו לקיים את המצווה במדויק. הקב"ה לא אמר: "הרוג את עמלק אבל הותר את אגג בחיים". מעתה, מכיוון שהוא לא הרג את אגג, אבל הרג את כל האחרים, מה זה אומר? זה אומר שמה שהניע את שאול בהריגת האחרים לא היה ציוויו של הקב"ה, אלא דחף נמוך יותר, יצר מסוים של אלימות. הראיה היא שהוא הרג את כולם, אבל ריחם על עמיתו, על חברו למלכות. הואיל וכך, שאול נענש לא רק משום שחס על חיי אגג; אלא היה חייב להיענש על כל אותם עמלקים שאכן הרג! מדוע? משום שהוא הרג אותם לא בעקבות הציווי הא-לוהי כשלעצמו (שהוא הדבר היחידי שבכוחו להתגבר על השיקול המוסרי), אלא מתוך חשבונות צבאיים, דיפלומטיים או מדיניים.

בנוסף, ייתכן שיהושע רצה להחיל על כל הלוחמים את הברכה הא-להית שחלה על אלו שהורגים בגלל צו ה' ורק בגללו. כאשר פנחס הרג את זמרי, הקב"ה הבטיח לו "ברית שלום". הנצי"ב מסביר שמשמעות הברכה היא שמעשה ההרג שפנחס ביצע לא ישפיע על נפשו לרעה.[3] בדומה לכך, גם בעיר הנידחת מצאנו הבטחה כזו; אם נבצע את הציווי האלוקי של הריגת העובדי עבודה זרה, מובטח לנו, "ונתן לך רחמים". הנצי"ב מסביר ברכה זו:

על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו. (העמק דבר על דברים י"ג, יח)

קדושת יריחו

אפשרות שלישית מוזכרת במדרש:

לימד לישראל מה שאמר הקדוש ברוך הוא: 'ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה'. אמר יהושע, הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש את כל שללה לגבוה. (במדבר רבה י"ד, א)

המדרש מפנה לעיקרון ידוע בתורה, והוא ההקדשה של הדברים הראשונים לקב"ה, בדומה למצוות ביכורים או להקדשת בכורות האדם והבהמה. מהי המשמעות של קדושת הדברים הראשונים?

המשנה במסכת תמיד מתארת את ייחודה של העיר יריחו:

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעין קול המגריפה. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעין קול החליל. מיריחו היו שומעין קול הצלצל. מיריחו היו שומעין קול השיר. מיריחו היו שומעים קול השופר. ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים. מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת. (משנה תמיד ג', ח)

תיאורים אלה משווים בין יריחו לירושלים, וקושרים בין העיר לבין בית המקדש. מה פשר השוואה זו? בפירוש על מסכת תמיד, המיוחס לראב"ד, מובא פירוש בשם הרב החסיד:^[4]

ודוקא ביריחו היה נשמע ולא בשאר צדדים מפני שיריחו היתה כמו תחת ירושלם מפני שהיא תחלת כבוש א"י וכמו שתרומת דגן צריך לתרום כן נתרמה א"י עצמה ובשביל כך החרימה יהושע להיות קדש לפיכך היא כמו ירושלם... יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים.

לפי הפירוש המוצע כאן, יריחו קדושה בגלל שהיא העיר הראשונה שנכבשה בארץ ישראל. הרעיון שיריחו קדושה רמוז כבר בציווי של המלאך ליהושע:

שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא. (יהושע ה', טו)

ההבדל בין הדימוי של יריחו כעיר נידחת לבין הדימוי שלה כעיר קדושה כמו ירושלים הוא כמובן גדול ומשמעותי.

טעמו של הרמב"ם

הרמב"ם במורה נבוכים מתייחס לטענות של אנשים ששואלים איזה צורך יש בסיפורים מקראיים שנראים לכאורה לא חשובים. הוא מסביר שכל דברי התורה באים ללמד אותנו יסודות ועקרונות דתיים. בין היתר הוא מתייחס לסיפור נפילת יריחו:

ולזה הטעם בעצמו, החרים יהושע מי שיבנה יריחו לעולם, להיות המופת ההוא קיים עומד, כי כל מי שיראה החומה ההיא שקועה בארץ, יתבאר לו שאין זה תכונת בנין שנהרס אבל נשקע במופת. (מורה נבוכים ח"ג, נ)

נדמה שהרמב"ם מעלה סיבה נוספת לחרם של יהושע – הצורך שהאמונה בנס כיבוש יריחו תישמר, ויהיה ניתן להוכיחו במראה עיניים.

היחס בין שתי הגזירות

האם יש קשר בין שתי הגזירות של יהושע? אם יהושע אכן התכוון ליישם ביריחו את דין עיר הנידחת, הקשר מובן היטב – שכן התורה ציוותה בעיר הנידחת: "והיתה תל עולם לא תיבנה עוד". אילו מדובר ב"מעשה שבת" או ב"תרומה", הקשר בין שתי הגזירות פחות ברור.

הרב יעקב אטלינגר מסביר שגם הכיוון של "מעשה שבת" יכול להסביר מדוע יש איסור לבנות את העיר מחדש. בהלכות שבת מצאנו ש"כל המקלקלין פטורין".  בשבת נאסרה רק יצירה של משהו חדש, ואם כן, רק אם הפלת חומות העיר נחשבת ל"סותר שלא על מנת לבנות" לא יהיה בה חילול שבת! לעומת זאת, הסותר על מנת לבנות חייב על הסתירה, וממילא:

...אי יבנו במקומו הוי למפרע ההרוס מתקן ונעשה חלול שבת בידי שמים ולכן נאסר לבנות עוד כי היכי דלהוי מקלקל לעולם.^[5]

הרד"ק בפירושו ליהושע מצטט את הרמב"ם במורה נבוכים, שהאיסור לבנות את יריחו נועד לשמר ראיה לקיומו של הנס, ומביא את זה כטעם לאיסור לבנות את העיר בלבד; זאת אומרת שדלעתו יש הבדל בין הגזירות, והטעם להחרמת העיר שונה.

מה איסור הבניה כולל

במשך הדורות עלתה שאלה מעשית, שרלוונטית לימינו במיוחד: האם מותר לשוב ולבנות את יריחו?^[6] מהרמב"ם ומהפוסקים הראשונים לא נראה שהאיסור הוא לדורות.

שאלה זו מתעצמת כאשר אנו רואים בבירור שבמשך דורות רבים, מימי המקרא ועד ימינו, יהודים התיישבו ביריחו! בספר שמואל ב' מסופר שדוד שלח את אנשיו שזקנם גולח ליריחו. בתחילת ספר מלכים ב' מסופר שבני הנביאים גרו ביריחו. ישנן עדויות למגורים ביריחו גם מתקופת חז"ל, כמו למשל במשנה בפסחים ד', ח, המתארת את מנהגם של אנשי יריחו.

לפי הטעם של הרמב"ם, נראה לכאורה שהאיסור שייך רק לבניית חומות העיר, ולא לבניית העיר עצמה. ואכן, כמה פוסקים הבינו כך. הרב ראובן מרגליות, למשל, מביא בשם הרב יוסף שוורץ שקללת יהושע הייתה רק על "בונה חומותיה לפי שהנס נעשה בחומה... לזכר הפלאת הנס...", ושחיאל בית האלי נענש על בניית החומה.[7]

הרב אליעזר ולדנברג דן בשאלה לימינו ומציין את פירושו של הרב מאיר שמחה הכהן על עיר נידחת: ^[8]

ובעיר הנדחת כתוב "לא תבנה עוד", נראה משום דיריחו, כיון שנבנית, שוב אם תיחרב מותר לבנותה. אבל בעיר הנדחת, תו אף אם תיבנה ותיחרב עוד, לא תיבנה גם אחר זה. כן נראה.

הציץ אליעזר מסביר כי פסק זה מבוסס על טעמו של הרמב"ם. הוא מתבסס על דברי המשך חכמה על דברים י"ג:

הרי למדנו מדברי גאון עולם זה הלכתא גבירתא שהאיסור על בניית יריחו היתה רק על מי שיקום ויבנותה בפעם הראשונה (ויטשטש על ידי כך דמות מראית חורבנה כפי שנחרבה ע"י יהושע בנסי שמים גלויים) אבל לאחר מיכן אם כבר בנו אותה ונחרבה שוב מותר לבנותה, והרי ידוע שיריחו נבנית ונחרבה כבר כמה פעמים במשך הדורות, וא"כ שוב מותר שפיר לבנותה, וכנראה שמשום כך לא הביא באמת הרמב"ם בהלכותיו מאיסור זה של בניית יריחו.

גם הרב מאיר אוירבך (יובא להלן) דן בטעם הרמב"ם, וגם הוא סובר שלכאורה האיסור הוא רק על בניית החומה, אך הוא מקשה מהגמרא במסכת סנהדרין שמרחיבה את האיסור.^[9]

פסק אחר שדן בשאלה זו נמצא בשו"ת ארץ חמדה, מאת הרב שאול ישראלי. הרב ישראלי הבין שמותר להתיישב במקום הנקרא בימינו יריחו, אבל אסור שיהיה מוקף בחומה, וביריחו המקראית אסור להתיישב באזור שהיה מוקף חומה.^[10]

הרב מאיר אוירבך והרב חיים ברלין התירו לבנות את יריחו בימינו, על בסיס דעתו של רבי שמעון בן אלעזר המופיעה בתוספתא ובבירושלמי:^[11]

תני ר"ש בן אלעזר אומר ולא אותה בנו אלא עיר אחרת בנו מאחר שהיא נבנית מותר את ליישב בה. (ירושלמי סנהדרין י', הלכה ח)

בתשובה של הרב שמעון פאללאק, הוא מסביר שפסק זה מבוסס לכאורה על טעמו של הרמב"ם:^[12]

יהושע גזר על יריחו שלא תיבנה עוד כדי שיאמתו הדורות זו החומה נפלה בנס... אבל כיון שנבנית... אזל ההיכר וממילא אין שום יתרון במה שנמנעים להרחיב בנינה.

על כיוון זה קשה מהגמרא במסכת סנהדרין, שמצטטת את הברייתא הבאה:

לא יריחו על שם עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו, דכתיב בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכרו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה.

לפי ברייתא זו, האיסור של יהושע כולל בתוכו שני איסורים – הראשון הוא האיסור לבנות מחדש את העיר, והשני הוא האיסור לקרוא לעיר חדשה בשם יריחו, גם אם היא נבנית במקום אחר.

לפי טעם הרמב"ם לא מובן מדוע הברייתא אוסרת לבנות עיר אחרת בשם יריחו! ובאמת, הרב חיים ברלין חילק בין האיסורים. למרות שלדעתו אין איסור להתיישב ביריחו בימינו, שכן העיר כבר נבנתה, עדיין יש איסור בימינו לקרוא לעיר אחרת בשם יריחו:

ואשר על כן, לפלא על הרמב"ם שלא להזכיר בחבורו על ענין זה כלל מכל עיקר גזירת יהושע (הכוונה לגזירה של קריאת יריחו לעיר אחרת). ובזמנינו שרבו מושבות חדשים ברץ הקודש והמיסדים קורין להן שמות כרצונם יש להזהירם באיסור לקרוא שם יריחו!

לבסוף, נביא דיוק מהמשך חכמה. המשך חכמה (שהרב ולדנברג התבסס עליו) העלה דיוק נוסף, מפשט הפסוקים, שלפיו נראה שהחרם של יהושע הוא רק על היחיד ולא על הציבור:

ונראה דאמר יהושע "ארור האיש", ודייק "האיש" ולא הצבור, פירוש שאם הצבור כל ישראל אינם בכלל זה, כמו דאמר בספרא על חייבי כריתות (ויקרא ז, כא) "ונכרתה הנפש ההיא" - לא הצבור (ספרא שם). כן כאן שהצבור אינם בכלל זה. ואולי היו מותרים לכתחילה לעשות כן.

לפי רעיון זה, יש מקום להתיר לציבור לבנות את העיר יריחו.

^[1] מפשט הפסוקים עולה שיהושע גזר את הגזירות ושהקב"ה הסכים לדעתו. עיינו בירושלמי בסוף ברכות, שם מובא שגזירותיו של יהושע הם אחד משלושה דברים שגזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה.

^[2] במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא י"ד.

^[3] העמק דבר על במדבר כ"ה, יב.

^[4] החוקרים התווכחו מי חיבר פירוש זה. ראו אפרים אורבך, בעלי התוספות, מוסד ביאליק, ירושלים, 1955, עמ' 295.

^[5] ערוך לנר סנהדרין דף קיג עמוד א

^[6] עיין במאמרו של הרב מנחם ליבמן, קדושתה של יריחו ומצוות ישובה, שם עולם, תשל"ז

[7] מרגליות הים למסכת סנהדרין קי"ג, ע"א, ד"ה "ארור האיש".

^[8] ציץ אליעזר חלק י סימן א..

^[9] שם ושארית לנפש חיה, שו"ת סימן ו'.

^[10] ארץ חמדה, עמ' קצ"ב.

^[11] שם ושארית לנפש חיה, שם.

^[12] מצאתי מקור זה במאמרו של הרב ליבמן והוא מציין ל"תל תלפיות" בעריכת הרב צבי קאטצבורג, מחברת כ"ז מכתב ט"ו סימן פ"ב. שימו לב שהרב פאללאק בתשובתו מביא את הרעיון הזה בשם ה"שכחת לקט" שהביא בשם ה"סוד רזא".