העלאת הארון לירושלים

לאחר מותם הטראגי של שאול ובניו, דוד שואל בה' "הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה?" (שמ"ב ב, א)  ותשובת ה' היא שיעלה לחברון. דוד עובר לחברון עם משפחתו ואנשי יהודה מושחים אותו למלך על בית יהודה. במשך שבע וחצי שנים דוד מולך על יהודה בלבד כאשר מולו מולך איש בושת בן שאול על שאר שבטי ישראל.

האיש החזק בממלכת איש בושת הוא אבנר, שר צבא שאול, וכאשר הוא כורת ברית עם דוד הדבר מוביל להירצחו של איש בושת, סופה של מלכות בית שאול ומינויו של דוד למלך על כל ישראל:

וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ: גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: (ה, א-ג)

פעולתו הראשונה של דוד כמלך על כל ישראל היא לכבוש את ירושלים מידי היבוסים, ובכך הוא קובע את ירושלים כעיר הבירה של מלכות ישראל. לאחר מלחמה עם פלישתים דוד ניגש להעלות את ארון ברית ה' מקרית יערים (שם ישב מאז חזרתו משבי פלשתים, כמתואר בשמ"א ו-ז) לירושלים, וכך לסלול את הדרך לכינון 'מקדש מלך' ב'עיר מלוכה'. האירוע החגיגי מתואר בנביא:

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: (שמ"ב ו, ב-ה)

אך אירוע טראגי מבטל את החגיגות. במהלך הטקס, הארון נשמט מן העגלה ואדם בשם עוזה אוחז בארון:

וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (שם ו-ז)

מעשהו של עוזה היה רע בעיני ה', והוא הורג אותו במקום.  כתוצאה מכך, דוד עוצר את התהלוכה ומשאיר את הארון בבית עובד אדום הגיתי. רק לאחר שלושה חדשים דוד מחליט להעלות את הארון שוב לירושלים, והפעם בהצלחה:

וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים: (שם יב- טו יז)

טעותם של עוזה ודוד

מה היה בדיוק החטא של עוזה, שבשלו ה' הרג אותו? בתיאור העלאת הארון בשנית, ספר דברי הימים מדגיש שני שינויים שדוד עשה לעומת הנסיון הראשון:

אָז אָמַר דָּוִיד לֹא לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי אִם הַלְוִיִּם כִּי בָם בָּחַר ה' לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן ה' וּלְשָׁרְתוֹ עַד עוֹלָם: ... וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם: (דה"א טו ב, טו)

בעקבות הדגשה זו ניתן להסביר שדוד הבין שבנשיאת הארון בפעם הראשונה היו שתי בעיות: נשיאה שלא על ידי הלוים, ונשיאה בעגלה ולא בכתף. אין בכך כדי להסביר במה חטא עוזה עצמו; אך מצאנו שעסקה בכך הגמרא במסכת סוטה:

ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר: 'ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון', אמר לו הקדוש ברוך הוא: עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן! 'ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם'... על השל וגו' – רבי יוחנן ור"א, חד אמר: על עסקי שלו, וחד אמר: שעשה צרכיו בפניו. (סוטה לה.)

רש"י שם מפרש שהמילה 'שלו' היא מלשון שגגה. כלומר עוזה טעה בכך שנגע בארון כדי להציל אותו מנפילה – והרי ידוע ש'ארון נושא את נושאיו' ואינו צריך תמיכה פיזית כלל. נגיעתו של עוזה, בשגגה של חוסר אמונה או ידיעה, ביטאה חוסר כבוד לארון. ההסבר השני בגמרא הופך את חטאו של עוזה לחמור בהרבה, ולא כ"כ ברור מקורו; המשותף לשני הפירושים הוא  הזלזול וחוסר הבנת מעמדו של ארון ברית ה', כהסברים לחטא עוזה. אך הגמרא ממשיכה ודורשת שגם דוד חטא:

דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ד"ת שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו', אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו'', ואיהו אתייה בעגלתא. (שם)

גם כאן חז"ל מבינים שהיה זלזול בארון, שכן הלכה ברורה וידועה בתורה היא שאת הארון נושאים בידיים ובכתפיים על ידי נשיאה במוטות. הסבר זה קרוב יותר לפשט הכתוב, כפי שראינו בדברי הימים, אך מצד שני הוא קשה שכן לא ברור כיצד חטאו דוד ואנשיו בהלכה מפורשת בתורה?

גם הרמב"ם הבין שעוזה נענש מפני שעבר על האיסור של נשיאת הארון בעגלה:

בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות, ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא, אלא מצוה לנטלו על הכתף שנאמר 'כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו'. (הלכות כלי המקדש ב, יב)

הרמב"ם בהלכותיו מפנה אותנו לפסוק מפורש בתורה (במדבר ז, ט); וכן ספר החינוך בבואו להסביר את טעם האיסור – לנהוג כבוד בארון – מזכיר שהוא ידוע ופשוט, כלשונו: "ואין צורך להאריך במובן לתינוקות של בית רבן" (מצוה שעט). דברים אלה רק מחזקים את השאלה –מדוע טעה דוד? הרד"ק על פרקנו מציע שני הסברים לכך:

...כי אמר [=דוד] באותו זמן במדבר צוה האל כי לפי שהיה המשכן נשא בעגלות צוה לשאת את הארון בכתף להראות כי קדושת הארון גדולה מקדושת המשכן, אבל בזמן שלא היה שם משכן חשב שאין חטא אם ישאוהו בעגלה; ועוד, כי בעגלה בא משדה פלשתים ובזה שגה. (פסוק ו)

כלומר ייתכן שדוד חשב שרק בנשיאת המשכן יחד עם כלי המשכן יש לשאת את הארון לבדו בכתף כדי להדגיש את ייחודו על פני שאר המשכן מה שאין כן בנשיאת הארון לבדו.

לסיכום, הפרשנים מעלים בעקבות חז"ל מספר אפשרויות כדי להסביר את החטאים שהתרחשו באירוע העלאת הארון; האברבנאל (פסוק ה) מסכם אותן: נשיאת הארון בעגלה ולא בכתף; נגיעה בארון; טיפול בארון שלא ע"י הלויים; חששו של עוזה שהארון יפול, שמבטא מיעוט אמונה.

מי נושא את הארון?

כאמור, האברבנאל ציין שדוד ועוזה חטאו בזה שרק ללווים מותר להתעסק בכלים. האם אכן רק הלווים מצווים לשאת הארון? הרמב"ם והרמב"ן נחלקו ביניהם בשאלה זו, ושניהם מביאים ראיות לדבריהם מסיפורי המקרא. הרמב"ם בספר המצוות מביא:

...שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום. והוא אמרו יתעלה (במדבר ז) 'כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו'. ואף על פי שזה הצווי בא ללויים בעת ההיא אמנם היה זה למיעוט מספר הכהנים בזמן ההוא כי אהרן הוא הראש, אמנם לדורות חייבין במצוה זו הכהנים והם ישאוהו, כמו שהתבאר בספר יהושע ובספר שמואל. וכשצוה דוד לשאת הארון בפעם השנית אמר בדברי הימים (א' טו) 'וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה בדבר ה' בכתפם במוטות עליהם'. וכן כשזכר בדברי הימים חלוקת הכהנים לעשרים וארבעה משמרות ואמר אחר זה (שם כד) 'אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל', בארו החכמים שהוא רומז להיות עבודת הכהנים לשאת את הארון על הכתף. (עשה לד)

הרמב"ם מסביר שאמנם הציווי המקורי היה על הלויים, אך לדורות הנשיאה נעשית בידי בני אהרון הכהנים. בין היתר הוא לומד זאת מן העובדה שבספרי הנביאים נאמר שגם הכהנים נשאו את הארון ולא רק הלווים!

הרמב"ן חולק וסובר שלעולם כל בני לוי, הכהנים והלויים, מצווים בנשיאת הארון:

ולפי דעתי שגם זה שאמר שנעתקה המצוה לכהנים אינו אמת. חלילה לנו שנאמר שתשתנה שום מצוה בתורה שיהיו הלוים נפסלים ממשא הארון לעולם. והלויים נשאוהו בימי דוד גם בפעם השנית שעשה כהוגן שנאמר (דה"א טו) 'ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה'' וכתוב 'וכל הלוים הנושאים את הארון והמשוררים'. אבל נאמר כי הכהנים והלויים כולם כשרין במשא מן התורה שכולם נקראים לוים. (השגות הרמב"ן על ספר המצוות שורש ג)

ספר החינוך מביא את המחלוקת הנ"ל ומוכיח כשיטת הרמב"ן. מעניין שהוא מציין שבימינו יש כאלה שמקפידים שדווקא בני לוי ישאו את ספר התורה, למרות שהמצווה לא שייכת בימינו:

וזה שנהגו בגליות היום להוציא ספר תורה לקראת מלכי האומות אין זה בחיוב מצוה זו כלל, שכל בני ישראל רשאין לישא אותו. ואם מדרך כבוד התורה יבחרו גם היום שישאוהו מבני לוי, תבוא עליהם ברכה. (מצוה שעט)

שאר כלי המשכן

המנחת חינוך (שם) שואל מדוע הרמב"ם מביא שהמצווה היא בנשיאת הארון בלבד, ולא מזכיר את שאר כלי המשכן:

...ואני איני מבין כיון דילפינן מפסוק 'כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו' הנאמר בבני קהת, ועבודת בני קהת מבואר בפ' במדבר דהמנורה והשלחן והמזבח הזהב הכל היה עבודת בני קהת והיו צריכים לשאת ולא היו מוליכין בעגלות, כדכתיב 'ולבני קהת לא נתן וכו' כי וגו''; א"כ מ"ש דנקטו ארון, ה"ה שלחן ומנורה וכו' הכלל כל שהוא מעבודת בני קהת היה מצוות עשה לישא בידים ולא על עגלות!

בהערות על המנחת חינוך מביא המהדיר את תשובת הרב מבריסק, המתרץ שמצוות נשיאת כלי המשכן היתה רק עד לבניית בית המקדש הקבוע ומאז בטלה מצוות הנשיאה; אך המצווה לשאת את הארון שייכת לדורות, והיא נלמדת מפסוק מפורש בספר דברים:

בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (דברים י, ח)

תשובה זו כבר הובא במשך חכמה על הפסוק הנ"ל, והוא תומך את הרעיון שיש מצווה לדורות בנשיאת הארון דווקא מהפסוק בדברי הימים:

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם: (דה"א טו, טו)

המקרא מדגיש שדבר זה נדרש 'כאשר צוה משה' וכן 'כדבר ה', ומבאר המשך חכמה שהכוונה היא לשני ציווים שונים: זה שבספר במדבר, 'כדבר ה', וזה שבספר דברים שהוא 'כאשר צווה משה'.

חילוק זה בין הארון לכל שאר הכלים של המקדש מדגיש את יחודו וקדושתו של הארון והתורה שבתוכו.

‏ראינו אם כן שתי פסיקות מחודשות של הרמב"ם – שהאחריות לנשיאת הארון עברה מהלויים לכהנים, וכן שנשיאות כלי המשכן היא מצווה לשעה ונשיאת הארון היא מצווה לדורות. האם יש קשר בין שני דינים אלו?

הגרי"ז (במכתב המובא בסוף חידושיו על הרמב"ם) מקשר ביניהם, ומבאר שיש במצוות נשיאת הארון שתי מצוות או שני דינים.  מבחינה אחת הארון הוא כלי כמו כל כלי המשכן, וכאשר התורה ציוותה את בני קהת לשאת ביד את כלי המשכן  היא גם כללה את נשיאת הארון. מצווה זו שייכת לבני קהת והיא ייחודית  ללויים שכן היא חלק מעבודת הלויים; וכן היא שייכת כל עוד המשכן קיים וצריך להזיז אותו ממקום למקום. מהרגע  שיש מקדש ומקום קבוע מצווה זו התבטלה, אך שייך דין אחר – לשאת את ארון ברית ה', שזהו דין המיוחד לארון ולכהנים, הוא לא חלק מעבודות המשכן.

הגרי"ז מוכיח את שיטתו בין היתר מחטאו של עוזה. במדרש מופיע שהארון שהעלה דוד לירושלים הוא הארון שנשבה בימי פלישתים, והוא הארון שיצא למלחמה ולא הארון ששכן במשכן. הגמרא שציטטנו לעיל טענה שחטא עוזה היה בזה שלא נשאו ביד את הארון, אך לכאורה היה מקום לטעון שרק ארון המשכן טעון נשיאה ביד – רק בו נאמרה המצווה לבני קהת!  מזה שהגמרא מבינה שגם בארון השני, שלא היה חלק מכלי המשכן, יש צורך בנשיאה  ביד – משמע שדין זה הוא דין עצמי בארון הברית.

סיכום

העלאת הארון לירושלים מעלה מספר שאלות בדיני הארון ונשיאתו – מי אמור להעביר את הארון ממקום למקום, ובאיזה אופן? ומה היחס בין הארון לבין שאר כלי המשכן?

כבר בתיאור המקביל בדברי הימים התנ"ך מציע הסברים מסוימים לעניין זה, וראינו את הסברי הראשונים השונים המתמודדים עם הפסוקים שם וכן מביאים ראיות מתיאורי התורה את נשיאת המשכן במדבר.

[עורך: שמואל ארגמן]