איסור ניחוש ומעשה יונתן

בשיעור האחרון עסקנו בהמלכתו של שאול וביחס המורכב שיש במקרא למצוות מינוי מלך. לאחר נצחונו של שאול על בני עמון, העם 'מחדש את המלוכה' ומקבל את שאול למלך, ושמואל נושא נאום פרידה מהעם (פרקים יא-יב); ואז שאול ובנו יהונתן מפנים את תשומת ליבם לפלישתים ויוזמים עימם מלחמה. כמסופר בפרק יג:

וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו: וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל: (ב-ד)

מן המקרא  עולה שיהונתן מתגלה כלוחם ומנהיג חשוב בצבא שאול. בפרק י"ד מסופר שיהונתן מחליט על דעת עצמו לבצע פשיטה על מוצב פלישתים, רק הוא ונער נושא כלים. יהונתן פונה לנער:

וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט: (יד, ו)

אך לפני היציאה לקרב יהונתן מתנה את ביצוע הפשיטה בתגובה של החיילים הפלישתים לאחר שהם יבחינו בהם:

אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם: וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת: (יד, ט-י)

כבר מצינו בעבר אנשים המבקשים אות מה', עוד מימי אברהם אבינו לפני ברית בין הבתרים; וכן לדוגמה אצל גדעון בן יואש.^[1] היה מקום להבין שזהו מקרה דומה, אבל חז"ל הבינו שמדובר כאן לא בבקשת אות וסימן מאת ה' אלא בנתינת משמעות לדבר אקראי שקורה במציאות – וזהו לכאורה ניחוש שנאסר בתורה:

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ: (ויקרא יט, כו)

אולם, לא כל ניחוש אסור: הגמרא בחולין צה: מתארת שגדולי האמוראים היו קובעים את התנהגותם לפי סימנים שונים במציאות:

רב בדיק במברא (=מעבורת; רש"י: אם מזומנת לו) ושמואל בדיק בספרא (=פותח ספר באקראי) רבי יוחנן בדיק בינוקא (=מבקש מתינוק לצטט לו פסוק).

לכאורה הגמרא מבינה שפעולות אלו מותרות ואינן בגדר האיסור על ניחוש. מהו אם כן האיסור? מה מבחין בין ניחוש מותר לאסור? מעט קודם לכן בסוגיה הגמרא מביאה כלל:

...אמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש.

כלומר, הניחוש שנאסר הוא רק ניחוש דומה למה שעשו אליעזר[2] ויונתן; דרכים אחרות לבדוק ולמצוא סימנים במציאות לא נאסרו. כנראה מעשיהם של האמוראים לא נכללו בגדר זה, אך הגמרא לא הסבירה מה ההבדל ומה מגדיר את האיסור.

האם אליעזר ויהונתן עברו על איסור ניחוש?

אמנם הגמרא לא הגדירה במפורש את האיסור, אך לכאורה מפורש בה שמה שעשו אליעזר ויונתן היה ניחוש האסור בתורה; והדבר קשה מאוד, וכי ייתכן שהם חטאו בכך?!

התוספות מקשים כך, ומתרצים שלא היה בכך איסור כי אליעזר ויונתן לא באמת פעלו לפי תוצאת הניחוש –אליעזר החליט לבחור ברבקה והביא לה נזם וצמידים רק אחרי שהיא הגידה  לו בת מי היא, ויונתן רק נתכוון "לזרז את נערו" אך החלטתו לא באמת התקבלה בעקבות תוצאות הניחוש.

הרב יוסף קארו בפירושו 'כסף משנה' על הרמב"ם (הלכות ע"ז י"א, ד) מקבל את תירוצם של תוספות בנוגע ליונתן, ומציע הסבר אחר למעשה אליעזר – היה מדובר בניחוש 'ממשי', אך אליעזר לא היה ישראל אלא בן נח, שהם  לא נאסרו על הניחוש.

הר"ן בחידושיו על חולין שם מתמודד גם הוא עם הקושי, וכתירוץ מציע הבנה מחודשת בגדר איסור ניחוש:

וכך נראה לי בתירוצן של דברים, שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך ... אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו – אין זה נחש, שכל עסקי העולם כך הם; שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך, אין זה נחש אלא מנהגו של עולם.

הר"ן מבאר שיש שני סוגים של ניחוש: סוג אחד בו האדם תולה את פעולתו בדבר במציאות שיש לו קשר הגיוני – אצא לדרך רק אם לא ירד גשם, לדוגמה; וסוג שני בו אין קשר הגיוני בין הסימן לפעולה, והניחוש הוא לסימן בעלמא. הניחוש שאסרה תורה הוא רק הניחוש השני, ומה שעשו אליעזר ויונתן היה מהסוג הראשון – היה הגיון בסימן שהם בחרו:

ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם, שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו; ולפיכך לקח סימן לעצמו: שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלמה במדותיה, עד שכשיאמר לה 'הגמיאני מעט מים' תשיבנו ברוח נדיבה 'שתה וגם גמליך אשקה', אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יונתן בן שאול, שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד, לקח זה סימן לעצמו: שאם יאמרו 'עלו אלינו', יהא נראה שהם יראים ממארב; ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו, שהוא ונושא כליו יפגעו בהם, שכן מנהגו של עולם – ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים. ואם יאמרו 'דומו עד הגענו אליכם', יראה מדבריהם שאינם מתפחדים; ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא.

יוצא לדעת כל הראשונים האלו שאליעזר ויהונתן לא חטאו; אך כפי שראינו לעיל, הגמרא אמרה במפורש שמה שהם עשו נקרא ניחוש שאסור!

הר"ן שם מבאר שאיסור ניחוש כולל שני מרכיבים:

• תליית הפעולה בסימן ללא הגיון.

• הסתמכות בלעדית על תוצאת הסימן, שהוא לבדו קובע האם תיעשה הפעולה.

אמנם יונתן ואליעזר תלו את פעולתם באות הגיוני, אך תליה זו היתה מוחלטת – הם קבעו את מעשיהם לפיה. כוונת הגמרא היא שכל אדם הפועל בלעדית בגלל אות – כפי שעשו יהונתן ואליעזר – הרי זה ניחוש האסור, ובלבד שיהיה אות לא הגיוני וללא סברא.[3]

גם הרד"ק בפירושו על הפרק שלנו מניח שיונתן ואליעזר לא חטאו, וראייתו פשוטה:

כי אילו היו עושים רע בדבר הזה אליעזר ויהונתן לא היה עונה אותן הקדוש ברוך הוא כהוגן ומסייע את מעשיהם ועוזרם! (שם פסוק ט)

הרד"ק מציע ניסוח אחר להגדרת ניחוש האסור לעומת נתינת סימן שמותרת: מותר לאדם לקבוע מראש מה יעשה ע"פ סימן או אות:

...אלו הדברים וכיוצא בהן שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם, וחושבים כי הם המטיבים והמריעים, זה הוא שאסרה התורה. אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה, ויעשה דבר אחד לאות וסימן למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא, זה הדבר מותר.

איסור ניחוש הוא נתינת משמעות לאותות שקוראים במציאות ומחשבה שהם קובעים האם דבר יהיה טוב או רע, ואין בעיה לתלות מראש פעולה בסימן מסוים באופן מקרי. פירוש וכוונת הגמרא לדעתו הוא:

כל נחש וסימן שהוא אינו עושה אותו סימן לעצמו מתחילה כמו שעשה אליעזר ויהונתן אינו נחש וסימן ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם יבא מאליו.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם פסק את איסור ניחוש בהלכות עבודה זרה, וכך מתאר את האיסור:

כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה. (ע"ז יא, ד)

באופן מעניין, הרמב"ם כותב כפשט הגמרא שמעשהו של אליעזר היה ניחוש האסור – אך הוא השמיט את יונתן, למרות שהגמרא לכאורה כורכת ביניהם, ומשמע שאליעזר חטא ויונתן לא.

הראב"ד על אתר תוקף אותו בחריפות על הנקודה הזו:

א"א: זה שבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא! ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש', והוא סבר שלענין איסור נאמר; ולא היא! אלא ה"ק: 'אינו ראוי לסמוך'. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו?!

כבר ראינו את הסברו של הכסף משנה לשיטת הרמב"ם, שמבאר גם את החילוק בין יונתן לאליעזר (לפי השיטה שבן נוח לא אסור בניחוש); והר"ן שראינו לעיל מבין שהראב"ד מסביר את הגמרא כשיטתו, ומציע אפשרות שאף הרמב"ם לא חלק על כך.

כיוון אחר בהסברת הדברים מצאנו באחרונים. הרב מנחם קרקובסקי בספרו עבודת המלך מציע הסבר מקורי ברמב"ם, על בסיס דיוק בלשונו:

"אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו". הוא מסביר שהאיסור הוא רק אם מנחשים כמו הגוים – אם חושבים שהאות הוא בעל משמעות כשלעצמו.

אדם המנחש תולה את מה שהוא עושה בחיים באות שרירותי ומקרי, מבלי להבין שהאות הוא סימן מאת ה'. אך במעשי יונתן ואליעזר לא היה שמץ חטא, משום שהם תלו את האות בהקב"ה:

אליעזר הרי אמר 'אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אברהם', ויהונתן אמר 'ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה' בידנו וזה לנו האות' – זה אינו ניחוש כלל שאינו נחש כעכו"ם.

רעיון דומה מובא בפירושו של הרב אפשטיין, תורה תמימה, על מעשה אליעזר. גם הוא מבין שהאיסור הוא לא להזכיר שם ה' במעשה הניחוש:

באמת אינו אסור רק נחוש כזה שמנחש על המקרה עצמו מבלי להזכיר שם ה' ומבלי בקש ממנו סיעתו לסבוב מקרה זה, משום דאז יש בזה ענין כשוף, כמ"ש בחולין למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והיינו שמסירים כביכול את השגחת ה' ומאמתים מעשיהם הם, משא"כ אליעזר שאמר כאן ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו', והיה הנערה אשר תאמר וגו' אותה הוכחת לעבדך, הרי שעשה הכל בדרך אמונה ותפילה, שביקש מהקב"ה שיסבב לו סימן זה למען יהי' בטוח במעשיו, אין בזה אף ריח נחוש וכשוף ונדנוד איסור, ומותר לכל אדם לעשות כן לכתחלה. (בראשית כד יד, הערה יז)

אך אם מזכירים את שם ה' על הניחוש, אם יודעים שהעיקר אינו האות אלא השגחת ה' שמכוון את המציאות, אזי אין בכך איסור.

סיכום

בשיעור עסקנו במעשה יונתן בן שאול, שהכה את נציב פלשתים בגבע; לפני שיצא לפעולה נועזת זאת, הוא עשה לעצמו סימן – אם הפלשתים יאמרו לו דבר אחד ההוא יעלה ויתקוף אותם, ואם יאמרו דבר אחר אזי לא יעלה.

הדבר לכאורה הוא מעין איסור ניחוש שאסרה התורה, וכך גם מפורש בגמרא שמעשה זה, בדומה לנתינת סימן דומה שעשה אליעזר אברהם, הרי הם ניחוש. הראשונים התקשו בכך, וכי יעלה על הדעת שצדיקים אלה חטאו?! וראינו חלק מהתירוצים לכך. כיוון משמעותי להסביר את הדברים היה באמצעות דיוק בלשונו של יונתן, שלא ראה באות משמעות כשלעצמה אלא ביטוי לרצונו של ה' – וזו פעולה שלא נאסרה משום ניחוש.

גם כאן אנו רואים כיצד מעשי אבותינו המתוארים במקרא מלמדים אותנו את המותר והאסור – לא בדר של ציווי, אלא מתוך מעשיהם אנחנו רואים ולומדים איך מותר ונכון להתנהג.

[עורך: שמואל ארגמן]

[1] ועיין בשיעור מספר 16 בסדרתנו, שם עסקנו ביחס לתופעה זו למול האיסור לנסות את ה'.

[2] כמסופר בבראשית כד, עבד אברהם נשלח למצוא אישה ליצחק, ואמר שיבחר במי שתציע להשקות אותו ואת גמליו.

[3] אליבא דהתוספות, שיונתן ואליעזר לא קבעו את מעשיהם לפי האות, נדמה שצריך לבאר את הגמרא הפוך: האות בו הם בחרו היה אסור משום ניחוש, אלא שלא התקיים התנאי שהפעולה תהיה תלויה בו לחלוטין.