שאול בעין דור ואיסור שאלה באוב

בשיעור האחרון למדנו על הבחירה בדוד ומשיחתו למלך במקום שאול. לאחר משיחתו של דוד, המקרא מספר לנו כי שאול החל לחשוש מדוד ולראות אותו כאיום; אך משפחתו של שאול דווקא נוטה אחרי דוד. לא רק שנפש יהונתן בנו "נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד" (שמ"א יח, א) אלא גם על בתו, מיכל, מסופר: "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד" (שם כ). יהונתן ומיכל תומכים בדוד ואף מצילים אותו מיד אביהם כשביקש להרוג אותו.

בין שאול לדוד

נדמה כי חלק מאותה יריבות בין שאול לדוד קשורה לשאלת הקשר הישיר עם הקב"ה, הן בנבואה או ברוח ה' והן בשאלה באורים ותומים.

בראשית דרכו של שאול, כששמואל מושח אותו למלך על ישראל, הוא מודיע לו שהוא עתיד לפגוש בחבל נביאים ואז:

וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר: (שם י, ו)

ואכן הכתוב מעיד ששאול נפגש עם אותם נביאים:

וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם: וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים: (שם י-יא)

נשמע מכך כי זכייתו של שאול בנבואה היא חלק מהותי מבחירתו כראוי למלוכה – רק מי שרוח אלוקיים שורה עליו, יכול להיות מלך על ישראל.

גם אצל דוד מצאנו דבר דומה. התוצאה הישירה של משיחתו בידי שמואל היא: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה: וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה': (שם טז, יג-יד)

דוד זוכה לרוח ה', אך במקביל היא סרה מעם שאול – סימן לכך שהמלכות מיועדת לעבור מהאחד לשני. מעבר זה לא היה מיידי אלא בשלבים – ככל שעבר הזמן, הקשר הרוחני של שאול עם הקב"ה הלך והתמעט. כך עולה מהשוואה בין שתי הפעמים ששאול ביקש להרוג את דוד:

לאחר נצחונו של דוד על גלית, שאול מקנא בדוד בעקבות שירת הנשים כי "הִכָּה שָׁאוּל באלפו בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שם יח, ז), ואז מסופר:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל: וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם: וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי הָיָה ה' עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר: (שם י-יב)

אמנם שאול מתנבא בביתו, אך זו 'רוח אלהים רעה' והוא מבחין כי רוח ה' עברה ממנו לדוד. בהמשך הסיפור מובא מקרה כמעט זהה:

וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד: וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא: (שם יט, ט-י)

רוב הפרטים בתיאור כמעט זהים מלבד העובדה ששאול כבר לא מתנבא – עדיין רוח ה' משפיעה עליו, אך זה רק לרעה. אמנם בהמשך הפרק (פסוקים כג-כד) מסופר לנו על התגלות נבואית נוספת המתרחשת לשאול, אך דווקא ההשוואה בינה לבין ההתגלות בתחילת מלכותו – שעל שתיהן נאמר 'הגם שאול בנביאים' –מדגישה להיכן הדרדר שאול. יהודה קיל בפירושו דעת מקרא מסביר:

נדמה שגם פרשת התנבאותו השניה, הפומבית של שאול, הובאה בפרקנו על דרך הניגוד לפרשת התנבאותו הראשונה. שם זכה שאול להתנבאות מיד לאחר משיחתו, וזה לו לאות כי האלוהים עמו; ואילו כאן התנבא לאחר שהשם סר מעמו, ולאחר שנתברר לו כי האלהים עם דוד. שם קיבלוהו חבל הנביאים ב'נבל ותוף וחליל וכינור', ואילו כאן כאילו מתעלמים ממנו ואין שמים לב אליו. שם זכה שאול כיחיד להתנבאות (ולא נערו) ואילו כאן זוכים לאותה התנבאות שלוש קבוצות המלאכים ששלח לפניו. שם הביאה ההתנבאות לשאול שינוי לטובה בנפשו: 'ויהפך לו האלהים לב אחר' ואילו כאן רק לשינוי חיצוני: "ויפשט גם הוא בגדיו". זה הכלל: שם שמשה בשביל ההתנבאות אות וסימן לזריחת מלכותו ואלו כאן כסימן לשקיעתה. (עמ' ריד)

עוד דרך לקבל הכוונה מה' היא באמצעות השאילה באורים ותומים, נושא שעסקנו בו בתחילת ספר שופטים^[1]. גם כאן, אנחנו מוצאים שדוד נעזר בהם רבות – בפרק כ"ג הוא שואל האם להלחם עם פלשתים בקעילה, והאם להשאר בעיר אחרי נצחונו; ובפרק ל', כאשר העמלקים שובים את נשיו בצקלג, הוא שוב שואל בה' האם לרדוף אחריהם.

ובמקביל, שאול לא מצליח לקבל תשובה דרכם:

וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם: (שם כח, ו)

מעשה עין דור

על רקע העובדה ששאול אינו יודע מהו רצון ה' וכל הדרכים עד עכשיו שהיו פתוחות לפניו נחסמו, שאול מחליט להיעזר בכוחות הכישוף והמאגיה:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר: וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר קסומי קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי: וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר חַי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל: (שם, פסוקים ז-יב)

כיצד האישה מזהה את שאול? המדרש מסביר:

וכי מנין היתה יודעת שהוא שאול? אלא לא כשם שעולה להדיוט הוא עולה למלך להדיוט עולה פניו למטה ולמלך פניו למעלה. (ויקרא רבה כו, ז)

בתגובה, שאול מרגיע את האישה:

וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: (שמ"א שם, יג-יד)

מתוכן הדברים עולה שרק האישה רואה את שמואל (וכך מזהה את שאול, לפי המדרש); אך כאשר שמואל מדבר, שאול מצליח לשמוע אותו:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ: וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד: כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה: וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים: (שם, טו-יט)

איסור העלאה באוב

מפשט הפסוקים עולה ששאול חוטא במעשה זה, כפי שהמקרא מדגיש בפתיחה לסיפור (פסוק ג) – ששאול קיים את מצוות התורה, והכחיד את האובות והידעונים. איסור הפניה למכשפים אלה מפורש בתורה פעמיים בספר ויקרא:

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט, לא)                                       
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ: (שם כ, ו)

וכן בספר דברים, כחלק משלל איסורים הקשורים לכישוף ועבודה זרה המצויים בארץ כנען:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: (דברים יח, ט-יב)

בניגוד לכל ההגבלות האלו, התורה מציינת באופן חיובי, כמצוות עשה, מה יש לעשות:

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ: (שם יג)

בדברי התורה לא ברור לגמרי האם האיסור הוא בעצם פעולת הכישוף, או בפניית האדם למכשפים שישאלו בשבילו; והמשנה בסנהדרין מבארת ששניהם אסורים אך יש ביניהם הבדל:

משנה בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני זה המדבר בפיו הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה: (סנהדרין סה.)  
והנשאל בהם – שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד, כגון שאול. (רש"י שם)

כלומר, שאול עבר על איסור תורה של פניה אל האובות והידעונים; אך עונש הכרת לא נאמר לגביו אלא לגבי המעלה אותם בפועל – במקרה שלנו, האישה בעין דור.

הגמרא שם מבקשת להבין את פרטי המעשה האסור, ונעזרת לשם כך בתיאור בעלת האוב אצלנו:

תנו רבנן: בעל אוב – זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ידעוני – זה המניח עצם ידוע בפיו, והוא מדבר מאליו. מיתיבי: (ישעיהו כט) 'והיה כאוב מארץ קולך', מאי לאו דמשתעי כי אורחיה? – לא, דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי. תא שמע: (שמ"א כח) 'ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים מן הארץ', מאי לאו דמשתעי כי אורחיה? – לא, דיתיב בין הפרקים ומשתעי. (שם , עמוד ב)

גם בראשונים מצאנו שימוש במעשה שאול ע"מ להבין את פרטי האיסור:

העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה נסקל, היה שוגג מביא חטאת קבועה, כיצד הוא מעשה האוב, זה שהוא עומד ומקטיר קטרת ידועה ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם עד שישמע השואל כאלו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ בקול נמוך עד מאד וכאלו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו, וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו, כל אלו מעשה אוב הן והעושה אחד מהן נסקל.         
השגת הראב"ד: כיצד מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר. א"א בבית הקברות עושה כן ובעור של אדם מת ומדבר משחיו של מת. (רמב"ם הלכות עבודה זרה ו, א)

והקשה הכסף משנה שם על הראב"ד:

ואיני יודע מהיכן למד הראב"ד כן? ובעלת אוב דשאול יוכיח שלא היתה בבית הקברות!

האם יש ממש בכישוף

הראשונים נחלקו ביניהם האם מעשה הכישוף המוזכרים בתורה אמיתיים; האם התורה מכירה באפשרות אמיתית להעלות את המתים באוב?

הרמב"ם מציג במשנה תורה עמדה מאוד בררוה:

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך.^[2] (הלכות ע"ז יא, טז)

לעומתו הרמב"ן ועוד מפרשים טוענים שהדברים הם אמיתיים, וכיוון שהם רעים התורה אסרה אותם:

ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם... (רמב"ן דברים יח, ט)

מחלוקת מעין זו קיימת גם אצלנו בהבנת המסופר בפרק, האם ההעלאה באוב הייתה אמיתית או אחיזת עיניים בעלמא. הרד"ק (על פסוק כד בפרקנו) דן בכך באריכות, ומביא שהגאונים נחלקו ביניהם בשאלה זו: רב חפני גאון סבר שכל המעשה היה תרמית ואחיזת עיניים, אך רס"ג ורב האי חלקו עליו וסברו שכאן לא היה מעשה כשפים אלא נס מיוחד – הקב"ה התערב והעלה את שמואל, כדי לבשר לשאול את גורלו. הרד"ק עצמו מקשה על דבריהם:

אם הקדוש ברוך הוא החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו, למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים אלא על ידי אשה בעלת אוב?! ועוד, איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים אם ענין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו, ומי יאמר שיטעה הוא בזה?! ואין זה הדעת מקבלו. (שם)

והוא עצמו סובר שאכן יש ממש בכשפי בעלת האוב, והיא זו שהעלתה את שמואל.

טעותו של שאול

כבר ציינו למעלה שפשט הכתובים מבין ששאול חטא. יתר על כך, כך מפורש בדברי הימים:

וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: (דה"א י, יג)

אך יש פרשנים שהבינו שחטאו של שאול לא היה מתוך מרד בציווי ה', אלא בשל טעות – הוא סבר שיש בכך צורך מיוחד, מפני הסכנה לכל עם ישראל, וע"כ אפשר לשאול באוב כהוראת שעה. רעיון זה עולה לראשונה בשו"ת הרדב"ז:

ושאול דשאל בבעלת אוב חשב דמשום צורך שעה מותר כאשר נראה מפשטי הכתובים. (חלק א, תפה)

גם הרב רפאל יום טוב ליפמן היילפרין בעל העונג יום טוב הבין כך, והוא אף מרחיב מה הביא את שאול לטעות:

ובאמת חלילה לחשוב על שאול בחיר ד' שיעשה דבר במזיד נגד חוקי התורה ... והנה כי כן אנו אומרים שחלילה לחשוב על שאול בחיר ד' שנאמר עליו בן שנה שאול במלכו שהי' נקי מחטא כבן שנה. שיבטל ח"ו מ"ע בידים ... ובענין בעלת האוב כתיב 'ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני לעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאוד ופלשתים נלחמו בי ואלקים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביא גם בחלומות ואקרא לך להודיעני מה אעשה'. ונראה שכוונתו היה כיון דכתיב בפרשת שופטים 'תמים תהיה עם ד' אלקיך כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ד' אלהיך נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד"א אליו תשמעון ע"כ', ותלה הכתוב איסור דרישת המעוננים והקוסמים במה שנתן לנו נביא לדרוש ממנו בעת הצורך. וכיון שהוא דרש בנביאים ולא ענהו ד' חשב שהותר לו לדרוש בבעלת אוב כיון שהוא דבר שהצבור צורך בו. (הקדמה, שו"ת עונג יום טוב)

כלומר, עיקרו של האיסור הוא כיוון שעלינו לפנות אל ה' ישירות ולשמוע את דברו. כיוון שה' לא ענה את שאול, והיה בכך צורך צבור, שאול טעה לחשוב שהאיסור נדחה. הנצי"ב בהעמק דבר[3] מרחיב עוד יותר את הרעיון הזה, וטוען שבאמת צדק שאול והאיסור נדחה מפני צורך הציבור ושעת הסכנה:

...מ"מ בזמן מלחמה ואין עצה ברורה והרי הוא סכנת נפשות, יש לחקור ולדעת, וזהו טעמו של שאול המלך הצדיק ששאל באוב, שהרי בפירוש דברה תורה כי אתה לא כן וגו' נביא מקרבך וגו', מבואר שבזמן שאין נביא ואין אפוד ההכרח לשאול גם באוב, והא שנענש על זה כדכתיב בדה"י א' י' וגם לשאול באוב לדרוש, היינו משום שהוא גרם לזה, והי' לו לשוב ולבקש מה' שיענהו ע"י דברים שבקדושה, אבל ודאי ההכרח לדעת מה לעשות... (העמק דבר דברים יח, יד)

לדברי הנצי"ב, חטאו של שאול לא היה במעבר על איסור שאילה באוב, אלא כי היה מצופה ממנו להשתדל ולבקש מה' שיענהו בדרך ראויה יותר.

שאלה נוספת שיש לברר בהקשר זה היא האם פיקוח נפש דוחה איסור כשפים או לא. לכאורה התשובה קשורה ליסוד האיסור של מעשי כישוף והעלאת מתים, הוא נובע מאיסור עבודה זרה – ואז הוא לא יידחה, שהרי פיקוח נפש לא דוחה את שלושת העברות החמורות, או שמדובר באיסור עצמאי ועל כן יש יותר מקום להקל. יש גם מקום לחלק בין עצם עשיית הכישוף לבין האיסור לבקש מאדם אחר לשאול אל המתים; אפשר שהשני קל יותר מהראשון.

ומצינו בעניין זה מחלוקת בין הפוסקים. בעל תרומת הדשן (פסקים וכתבים, צו) עסק בשאלה הבאה:

ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקסמים?

בתשובתו הוא מחלק בין האיסורים, דרישה אל המתים לעומת שאר כישופים:

דע כי לא מצינו איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם, נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי, ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא. ... ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני... וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה כדכתב רמב"ם ע"ש, נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר ...

כלומר, האיסור המפורש לבקש מאחרים לקסום ולכשף בשביל השואל נאמר רק בהעלאת מתים; אך לדרוש למכשפים אחרים מותר לחולה, כיוון שזהו איסור עשה גרידא. המהרש"ל חלק עליו, וסבר שאיסור התורה לפנות לאדם אחר שיכשף שייך באותה מידה שיש איסור לדרוש אל המתים:

...ואומר אני דסברת הרמב"ם הוא מה שכתב בתורה ושואל אוב או ידעוני קאי אכל אינך דכתיבי בהאי קרא כגון מעונן ומנחש וקוסם ומכשף... (שו"ת מהרש"ל, ג)

ועל כן הוא מתיר רק במקרה של סכנת נפשות, שהרי פיקו"נ דוחה את כל התורה.

הרדב"ז החמיר עוד יותר, ונקט שאין להתיר כלל:

...דאפילו היה חולה שיש בו סכנה אין ראוי להתיר דכל הני הוו אביזרא דע"ז. (א, תפה)

סיכום

עקב בחירת ה' בדוד למלך הראוי, זיקתו של שאול לה' הלכה ודעכה, ובסוף ימיו ה' לא ענהו לא בנבואה ולא באורים ותומים; בייאושו, הוא הולך לבעלת אוב ועובר על איסור התורה שהוא עצמו הקפיד עליו בתחילת מלכותו.

ראינו כי מתיאור המעשה ניתן ללמוד מהם גדרי האיסור בהעלאה באוב, וכן כי נחלקו גדולי עולם אם יש ממש בכשפים או שכולם אחיזת עיניים ובעלת האוב רימתה את שאול. יש גם לדון האם אפשר ללמד סנגוריה על שאול שלא חטא במזיד אלא טעה, וסבר שיש צורך ציבור המתיר בהוראת שעה לדרוש אל המתים; והדברים קשורים לשאלה האם חולה מותר לדרוש במכשפים וקוסמים שונים.

[עורך: שמואל ארגמן]

[1] שיעור מספר 12 בסדרה, ניתן למצוא בקישור.

[2] הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו, כיוון שבהלכה ט"ו שם הוא מחלק בין המכשף לבין האוחז את העיניים; משמע שיש כישוף 'ממשי', והרי לכאורה הכול אחיזת עיניים לשיטתו! האחרונים דנו בזה, ועיין לדוגמה בהסבר של הרב אהרון סולובייצ'יק (בספרו פרח מטה אהרון על סדר הרמב"ם שם, עמ' 157-158) שמחלק בין שני סוגים של אחיזת עיניים.

[3] תודה לידידי, הרב יעקב פרנצוס שליט"א, שהפנה אותי למקור זה.