נשותיו של שמשון
בפרק י"ד בספר שופטים, אנחנו קוראים על השופט האחרון, השונה מכל שאר השופטים, שמשון. בניגוד לשאר השופטים, שמשון נבחר מלידתו לתפקיד מושיע, וגם יועד להיות נזיר מלידתו. מאפיינים נוספים המייחדים את שמשון הוא מלחמתו בפלישתים לבד, ללא צבא וללא חיילים, וכמובן חייו הססגוניים עם נשים נוכריות.
שמשון "מתאהב" בשלוש נשים נוכריות, אך הקשר שלו עימן שונה מאד:
בפרק י"ד, שמשון פוגש באישה בת פלישתים בתמנה, ונושא אותה לאישה.
בפרק ט"ז, שמשון מבקר אצל זונה מעזה.
בהמשך הפרק, מסופר על הקשר של שמשון עם דלילה מנחל שורק (האישה היחידה שהספר מציין בשמה). טיב הקשר ביניהם אינו ברור, אך כתוב מפורשות ששמשון אהב אותה.
כיצד יש להתייחס לכל הקשרים הרומנטיים שניהל שמשון עם נשים נוכריות?
תשובה לכך ניתן למצוא בדברי הספר בתחילת דרכו של שמשון:
וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל. (שופטים יד, ד')
מהי כוונת הנביא? האם הקב"ה משחק ברגשותיו של שמשון כדי להושיע את ישראל, או שגם שמשון עצמו נכנס למערכות היחסים הללו כדי למצוא תואנה להרוג בפלישתים? להלן נראה שהמפרשים דנו בפירוש הפסוק.
שמשון והנשים הנכריות
מפרשים רבים העלו את התמיהה הבאה: כיצד שמשון, שהוא שופט, מנהיג ונזיר אלוקים, מתאהב בנשים נוכריות? את תשובותיהם ניתן לחלק לשתי גישות עיקריות.
הגישה הראשונה טוענת ששמשון גייר את נשותיו. בגישה זו הלכו הרמב"ם, הרלב"ג והרד"ק. אך פירוש זה מעורר כמה שאלות. הראשונה, הכתוב לא רומז לכך שנשות שמשון התגיירו.[1] אדרבה, הכתוב מתאר את הקשר של שמשון עם נשות פלישתים באופן שלילי. בנוסף, גם אם ניתן לטעון שהאישה מתמנה ודלילה נתגיירו, יהיה קשה מאד לומר זאת על האישה הזונה. כמו כן, גם אם אכן נתגיירו, יש לשאול – האם גיור כזה תופס? הרי ברור שגיור כזה הוא גיור לשם אישות, וניתן לערער על תקפותו.
נתחיל בפירוש הרד"ק:
כי הנשים אשר לקח בתמנה ובעזה ובנחל שורק גייר אותן והשיבן לדת ישראל.
הרד"ק מבסס את פירושו על ארבע טענות:
כי חלילה משופט ישראל ומושיעם להתחתן בפלשתים ועובר על לאו "דלא תתחתן בם" אשר חמור מאד ומביא את האדם לידי כפירה בבורא יתברך ויתעלה כמו שאמר "כי יסיר את בנך מאחרי",
ולא נמצא בכתוב שנענש על זה,
ולא נאמר עליו שעשה רע בעיני ה',
והיה הבורא יתעלה מצליחו בכל אשר יפנה.
בהמשך דבריו, הרד"ק מסביר ששמשון התכוון לטובה והתחתן עם נוכריות כדי למצוא תואנה להילחם בפלישתים, אך יצרו גבר עליו לבסוף והוא חטא. פירוש זה מסביר את ההבדלים בין הקשר עם האישה הראשונה לקשר עם השנייה. האישה הראשונה הייתה "תואנה", אך עם האישה הזונה שמשון נכשל.[2]
גם לשיטת הרמב"ם שמשון גייר את נשותיו, אך הרמב"ם מרחיב ומוסיף פרטים נוספים בעניין. בדומה לטענות הרד"ק, גם הרמב"ם אינו מוכן לקבל שהמושיע של ישראל נשא נשים נוכריות. לדעת הרמב"ם, הגיור של שמשון היה בעייתי מכיוון שהיא נעשתה לשם אישות, ולדעת רב נחמיה בגמרא ביבמות "אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש אינם גרים".[3]
אמנם, הגמרא במקום פוסקת נגד דעתו של רב נחמיה: "הלכה כדברי האומר כולם גרים הם", אך האם לפי פסיקה זו ניתן לגייר לשם אישות לכתחילה? המשנה ביבמות קובעת שאסור לאדם להתחתן עם נוכרייה שהתגיירה אם היה להם קשר לפני הגיור "משום לזות שפתיים". לכאורה משמע מכך שאם אנו יודעים מלכתחילה שסיבת הגירות היא לשם אישות, לא מקבלים את הגיור, ודברי רבא נאמרו רק בדיעבד.
כדוגמא לקו חשיבה אחר ניתן לציין את הסיפור ממסכת מנחות מ"ד ע"א, המספרת על זונה שהתגיירה למרות שהרב חשד בה "שמא נתנה עיניה באחד מן התלמידים". תוספות[4] מסבירים שהחכמים היו בטוחים שהיא רוצה להתגייר לשם שמים. ממקרה זה וממקרים נוספים בגמרא נראה שיש להסיק כדברי הבית יוסף: "מכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין".[5]
ע"פ זה פוסק הרמב"ם:
כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו... ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה י"ג, יד)
לפי הרמב"ם, אם מתגלה בבדיקה שיש לגוי אינטרס זר שבשלו הוא מעוניין להצטרף לעם ישראל, אין מקבלין אותו. בהלכה אחרת, הרמב"ם מסביר שזה הדין לכתחילה, אך בדיעבד אם כבר נתגייר מקבלים את גיורו, כדעת חכמים:
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו... ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן. (שם, יז)
אם כן, למרות שגיורן לא נעשה כהלכה, נשות שמשון נחשבות גרות בדיעבד.
גישה שניה שניתן למצוא בפרשנים כהסבר לקשריו של שמשון, מציע האברבנאל. האברבנאל מבין ששמשון אכן עבר על איסורים עם נשות פלישתים, אך הדבר נעשה לצורך שעה, כמו אצל אליהו בהר הכרמל:
מצאנו פעמים רבות בספורי הנביאים שהיו עושים פעמים דברים אשר לא כדת, כדי שיצא מהם עבודת האל ית', כענין אליהו בהר הכרמל שעבר על דת להקריב בבמה והיה להוראת שעה כדי לפרסם בתוך בני ישראל כי ה' הוא האלהים, וכן ראוי שנאמר בענין שמשון שעשה דברים אשר לא כדין לפי שימצא תואנה להנקם מפלשתים.
יתר על כך – לפי האברבנאל, הקב"ה הרשה לשמשון להימשך אחרי תאוותו כדי להנקם מפלשתים. רעיון זה דומה מאד למונח "גדול עבירה לשמה" שמצאנו בפי חז"ל על הפיתוי שפיתתה יעל את סיסרא:
...ושאר הדברים היה נמשך בהם אחרי תאותו, והאל ית' הספיק בידו לעשותם כן, לפי שעם היותם פעולות משובשות מפאת עצמם, הנה ימשך מהם הנקמה מפלשתים.
איסור נישואין עם נשים נוכריות
מדוע המפרשים נאלצו להסביר שנשות שמשון נתגיירו? מה היה האיסור ששמשון היה עובר עליהם אילולי נתגיירו?
בתורה מוזכר איסור חיתון עם נשים נוכריות בשני מקומות. בשניהם מובאת גם סיבה: איסור החיתון נובע מחשש שישפיעו על הבנים לעבוד ע"ז.
נראה את האיסור בהקשר שבו הוא מופיע בתורה:
שְׁמׇר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן. כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא. פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵיאֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּלֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָאלְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. ולָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן. (שמות ל"ד, יא–טז)
גם בדברים ז מצאנו איסורים דומים:
כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁיוְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִיוְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּיוְהַיְבוּסִי שִׁבְעָהגוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִיםמִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחׇנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. (דברים ז', א–ד)
שתי הפסקאות האלו מתייחסות לעמים השוכנים בארץ ישראל, "שבעת העממין", ולכאורה איסור החיתון חל רק על אותם שבעה עמים.
לאורך ספרי התנ"ך, ניתן למצוא מקורות נוספים השוללים נישואי תערובת:
וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי. כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה. (עזרא ט', א–ב)
ממקור אחרון זה, נראה שאיסור החיתון הוא עם כל מי שלא מישראל, ולא רק עם "שבעת העממין". אך האם האיסור להתחתן עם שאר הנשים הנוכריות כלול גם הוא באיסור דאורייתא "לא תתחתן בם"? בשאלה זו מצינו מחלוקת ראשונים המבוססת על מחלוקת תנאים.
במסכת עבודה זרה, הגמרא מביאה רשימה של גזירות שנעשו על ידי בית שמאי, וביניהן גזירות שנעשו "משום בנותיהן" של עכו"ם (ישנן גזירות דומות מבית דינם של החשמונאים). לגבי גזירות בית שמאי אלו, מקשה הגמרא: לכאורה הנישואין לנשים נוכריות הוא באיסור דאורייתא, ומה נתחדש כאן? עונה הגמרא:
דאורייתא ז' אומות, אבל שאר עובדי כוכבים לא, ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר עובדי כוכבים. (ע"ז ל"ו ע"ב)
כלומר, איסור החיתון מדאורייתא חל רק על נשים משבעת העממין, וחז"ל גזרו איסור דומה על כל הנשים הנוכריות.
עם זאת, מצינו דעה חולקת: רבי שמעון בר יוחאי סובר שאיסור החיתון חל מדאורייתא על כל הנשים הנוכריות. הוא מסיק זאת מכך שהתורה מציינת שהנישואין יגרמו לעבודה זרה, וזה שייך כמובן בכל אישה שעובדת עבודה זרה!
אך לפי רבי שמעון בר יוחאי עולה השאלה: אם נישואין עם נשים נוכריות הוא אכן איסור תורה, מה הוסיפו בית שמאי בגזירה שלהם "משום בנותיהן"? הגמרא מציינת שלא ניתן להסביר שהם גזרו על ביאת זנות עם נוכריות, שכן יש הלכה למשה מסיני שלפיה "כל הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו".
כדי לענות על שאלה זו, הגמרא מחלקת בין מעשה זנות בפרסהיא (כמעשה זמרי), עליו יש הלכה למשה מסיני, לבין מעשה של זנות הנעשה בצנעה שנאסר על ידי בית דינו של חשמונאי, ומאוחר יותר נאסר גם ייחוד על ידי בית שמאי.
יוצא אם כן שישנה מחלוקת תנאים האם איסור החיתון מדאורייתא מוגבל לשבעת העממין או לא.
אך בבסיס דיוננו יש כשל לוגי שיש לפתור: לכאורה, קידושין תופסים רק באישה ישראלית, וממילא כיצד ניתן לעבור על איסור חיתון עם נוכריות? במילים אחרות, מה ההבדל בין זנות עם אישה נוכרייה, לבין חיתון עמה?
אפשרות אחת היא שאכן יש לחלק בין מעשה חד פעמי, שלגביו אין כל כך חשש מהימשכות אחר עבודה זרה, לבין הקמת משפחה והולדת ילדים. לפי זה, התורה מבחינה בין זנות לחיים משותפים גם כשמדובר בנישואין שאינם כדת משה וישראל. מאידך, הגמרא ביבמות[6] מביאה הסבר בשם רבא, לפיו דעת חכמים היא שאיסור החיתון עם שבעת העממין ממשיך גם לאחר גיורם!
הראשונים נחלקו האם הלכה כחכמים או כרשב"י. הטור וראשונים נוספים פסקו כחכמים, ואילו הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע[7] פסקו כשיטת רשב"י. מכאן יוצא שלדעת הרמב"ם יש איסור דאורייתא להתחתן עם גויה, והעונש על זה הוא מלקות, אבל ביאת זנות עם גויה היא רק איסור דרבנן.
נשות שמשון
המשנה בסוטה מביעה את דעתה על מעשיו של שמשון עם נשים נוכריות:
שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. (משנה סוטה א', ח)
הגמרא על משנה זו מביאה ברייתא מקבילה:
רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה. תחילת קלקולו בעזה, דכתיב: וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה וגו', לפיכך לקה בעזה, דכתיב: ויורידו אותו עזתה. (סוטה ט' ע"ב)
על כך מקשה הגמרא: הרי גם לפני הזונה בעזה, שמשון התחתן עם אישה נכרית, האישה מתמנה! מדוע אם כן תחילת קלקולו מיוחסת דווקא לאישה מעזה? תשובת הגמרא, "תחלת קלקולו מיהא בעזה היה" איננה מובנת, שכן היא רק חוזרת שוב על הביטוי המופיע בברייתא.
רש"י שם מסביר:
דההיא דתמנת לאו קילקול הוא כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות.
אך לאור דיוננו עד כה גם הסבר זה אינו מובן – הרי המעשה הראשון של שמשון בתמנה נחשב חמור יותר, שכן בו הוא עובר על איסור דאורייתא (או לדעת הרמב"ם ושאר ראשונים, שאיסור חיתון מדאורייתא חל על כל הנשים, או לדעת כולם, אם האישה מתמנה היתה חלק משבעת העממין) ואלו מעשה הזנות שלו בעזה הינו רק איסור דרבנן!
המהרש"א שואל שאלה זו, ומסביר, כמו הרמב"ם, ששמשון גייר את נשותיו ולכן לא עבר על איסור "לא תתחתן בם". רק בעזה שמשון עבר על איסור, כיוון שביאתו היתה מעשה של זנות. תשובה אפשרית נוספת היא שבנישואי האישה מתמנה שמשון התכוון למצוא "תואנה" להילחם בפלישתים, וכוונותיו היו טובות (כפירוש האברבנאל), ורק בעזה הוא נכשל בעבירה.
ניתן אם כן לסכם, שהקשרים של שמשון עם שלושת הנשים הנוכריות היו שונים זה מזה במהותן: גם מבחינה הלכתית, וגם מבחינת כוונותיו להשתמש בקשרים הללו כדי למצוא "תואנה" בעיני פלישתים.
[שיעור זה הוא האחרון בסדרה לשנה זו. נחזור אליכם אחרי החגים. שנשמע בשורות טובות.]
[1] זאת על אף שסיפורה המופלא של הגיורת הראשונה, רות, מתרחש באותה תקופה "בימי שפוט השופטים". ממילא ניתן להסיק שהתופעה של הצטרפות נשים נוכריות לעם ישראל מוכרת במקרא, והיעדרה כאן אומרת דרשני.
[2] הרלב"ג דומה בפירושו לרד"ק אך מדגיש שכוונת הפסוק בי"ד, ד היא שלשמשון היתה תכנית מסודרת כיצד יילחם בפלשתים בעזרת הקשרים שלו עם נשותיהם.
[3] יבמות כד ע"ב.
[4] יבמות כ"ד ע"ב, ד"ה "לא בימי דוד".
[5] יורה דעה רס"ח י"ב.
[6] יבמות ע"ו ע"א.
[7] אבן העזר ט"ז.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)