יעל וסיסרא ואיסור 'לא ילבש'
בשיעור הקודם עסקנו בדמותה המיוחדת של דבורה הנביאה שהנהיגה את עם ישראל ואף שימשה כשופטת. דבורה מצווה את ברק לצאת למלחמה, על פי ה', נגד המלך יבין ושר צבאו סיסרא.
ברק לוחץ על דבורה שתתלווה אליו למלחמה. דבורה מסכימה, אך מוסיפה שבשל כך: "בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא". (שופטים ד', ט)
המפרשים התלבטו בשאלה על איזו אישה דבורה מדברת. האם הכוונה לדבורה עצמה או ליעל? המלבי"ם, למשל, הבין שהכוונה לשתיהן:
ביד אשה ימכר ה' את סיסרא. רוצה לומר כל העניין יתייחס לאשה, אם תחילת מפלתו שקיבוץ העם יהיה על ידי דבורה, אם סוף מפלתו על ידי יעל.
המלבי"ם מחדד שסיפור מפלתו של יבין מלך חצור מתייחד בכך שגם סופו וגם תחילתו קרו על ידי נשים. דבורה הנהיגה והדריכה את העם בשעת המלחמה, ויעל, לפי המשך הסיפור, הרגה את סיסרא. בהמשך הפרק מתואר כיצד סיסרא נס מן המלחמה והגיע לביתו של חבר הקיני. סיסרא מצווה את יעל להסתירו מצבא ישראל, הרודפים אחריו, ויעל פועלת כך:
וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת. (שם, כא)
מדוע השתמשה יעל ביתד? ניתן לשער שהיא בחרה להשתמש בכלי אקראי ולא בכלי הריגה רגילים כדי לא לעורר את חשדו של סיסרא. אך פשט הפסוקים כאן לא מספר בהכרח את כל הסיפור.
אחרי הניצחון הגדול דבורה שרה:
תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה. יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד. (ה', כד–כז)
בשירה זו מתגלים לנו פרטים חשובים. דבורה מוסיפה כי סיסרא נהרג בין רגליה של יעל. מכאן הבינו חז"ל שיעל פיתתה את סיסרא וכך הצליחה להורגו:
א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר: בין רגליה כרע נפל שכב וגו'. (נזיר כ"ג, ע"ב)
הפוסקים דנים בדילמה ההלכתית שיעל התמודדה איתה. האם היה מותר לה לעבור על איסורי עריות? אמנם מדובר במצב של פיקוח נפש, אבל איסורי עריות דוחים אפילו מצב כזה. הגמרא שציטטנו מצדיקה את העבירה על האיסור, וקוראת לזה עבירה לשמה:
אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה... כמצוה שלא לשמה, דכתיב: תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה.
אך מהו הנימוק ההלכתי שמאפשר זאת?
הדעה הרווחת היא שבמקרה של הצלת כלל ישראל מותר לעבור אף על איסור עריות.[1]
בהמשך הסוגיה, הגמרא דנה באיסור על האנשים ללבוש בגדי נשים ולהיפך. איסור זה מופיע בתורה בספר דברים:
לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁ֑ה... (דברים כ"ב, ה)
לפי הגמרא, האיסור אינו מיוחד רק לבגדים עצמם, אלא כולל מגוון פעולות והנהגות שנחשבים כשייכים לאחד המגדרים. הרב יואל סירקיס (הב"ח) הבין שמהות האיסור הוא להידמות למישהו מהמין השני. נקרא את פסיקתו:
...אין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקישוט אלא אם כן באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שם איסור. (ב"ח יו"ד קפ"ב)
הב"ח גם הבין שהאיסור מצומצם לבגדים קישוטיים שנועדו ליופי: "אף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשויין לנוי ולקישוט".[2]
לעומת זאת, בגמרא מובאת דעתו של רבי אליעזר בן יעקב, שמרחיב את האיסור גם לכלי מלחמה:
מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת"ל: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה – שלא יתקן איש בתיקוני אשה. (נזיר נ"ט, ע"א)
מהי כוונתו של רבי אליעזר? מה בדיוק נאסר? לכאורה, ניתן להבין את פסיקתו בשתי דרכים:
- החרב היא דוגמא ל'בגד איש';
- יציאה למלחמה בחרב היא דוגמא ל'בגד איש'.
לפי האפשרות השנייה, ניתן להבין שרבי אליעזר לומד מכאן איסור כולל על נשים לצאת למלחמה, מפני שלחימה היא פעולה השייכת לאנשים. הסבר זה יצטרך להתמודד עם הדעות הסוברות שבמלחמות מצווה נשים חייבות להילחם.[3]
המפרשים על אתר מציינים שמקורה של הלכה זו במעשה יעל. כך, למשל, כותב שם רש"י:[4]
תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה – וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני, שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר 'ידה ליתד תשלחנה'.
מה כוונתו של רש"י? ניתן להבין שרש"י מתכוון להוכיח שחרב היא "כלי גברי" מכך שיעל השתמשה ביתד ולא בחרב. אך ממקורות מקבילים, כמו למשל מהילקוט שמעוני, נראה אחרת:
'ידיה שלחה בכישור' זו יעל שלא הרגתו בכלי זיין אלא ביתד, דכתיב 'ידה ליתד תשלחנה'. ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין? לקיים מה שנאמר 'לא יהיה כלי גבר על אשה'. (ילקוט שמעוני על משלי רמז תתקס"ד)
לפי המדרש, יעל העדיפה את היתד על פני החרב מפני שחששה לעבור על איסור "לא יהיה כלי גבר על אישה"![5] הסבר זה מעורר קושי ברור, שהרי יעל הייתה במצב של פיקוח נפש, שודאי דוחה איסור של לא ילבש! מדוע אם כן יעל חששה לאיסור?
בשאלה דומה עסק הרב ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן". הרב איסרלין נשאל האם בשעת סכנה מותר לאדם להתחפש לגוי, "להשתנות להתדמות בגדיו לנכרי, ללכת בגלוי ראש כמו הנכרים כדי שלא יכירוהו...?" (תרומת הדשן ח"א, קצ"ז)
בתשובתו, הרב איסרלין מצטט את ספר חסידים:
אף על פי שאמרה תורה לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, אם צרו אויבים על העיר או אם הולכין בדרך אם יראו שהן נשים ישכבון תלכנה במלבושי אנשים, ואף בחרב כדי שיהיו סבורים שהן אנשים. וכן אם אין עמהם אלא עשרה אנשים תחגורנה חרב כדי שיהיו סבורים שהן מן אנשים וייראו מפניהם. (ספר חסידים ר', א)
לפי הניסוח בספר חסידים, נראה שהוא סבר שחרב היא כלי גבר, ומותר לנשים לחגור אותה רק במקרים חריגים וקיצוניים. נשים לב, שבעל ספר חסידים הבין את האיסור של רבי אליעזר בדרך הראשונה – החרב הוא הדבר שנאסר, ולא היציאה למלחמה.
על פי הסבר זה מובן גם חידושו הנועז של הגרש"ז מוואלזין שאסר על אישה לחתוך חוט או חבל בעזרת חרב (תולדות אדם ב', ב). גם לדעתו, דברי רבי אליעזר מוסבים על החרב, ולכן השימוש בחרב נאסר גם בהקשרים לא מלחמתיים. כנגד הגרש"ז מוואלזין, טען הרב ברוך הלוי אפשטיין, בעל "התורה תמימה", כך:[6]
מפשטות לשון הדרשה שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה משמע מפורש דרק למלחמה אסורה לצאת בכאלה, והוא הדין בעניינים השוים למלחמה.
ומה דעת הרמב"ם? קודם כל, נשים לב למיקומה של ההלכה בספרי הרמב"ם. במקום לשלב הלכה זו בהלכות מלכים, העוסקים בדיני מלחמה, בחר הרמב"ם לכלול את ההלכה שלנו בהלכות עבודה זרה:
לא תעדה אישה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש. (רמב"ם, הלכות עבודה זרה י"ב, י)
שנית, יש לשים לב לכך שהרמב"ם השמיט את ההקשר המלחמתי של דינו של רבי אליעזר. לכאורה, הרמב"ם הבין שכלי מלחמה, כמו כובע ושריון (קסדה ואפוד), הם בסך הכל דוגמאות ל'בגד איש', וכוונת הגמרא לא הייתה לאסור יציאה של אישה למלחמה.[7] הבנה זו תואמת את שיטת הרמב"ם שלכאורה מחייב נשים במלחמת מצווה.[8]
פוסקי בני זמנינו בעניין נשיאת נשק לנשים
במאה העשרים נדרשו רבנים כמו הרב משה פינשטין,[9] הרב עובדיה יוסף,[10] והרב אליעזר ולדנברג,[11] לשאלה האם מותר לנשים לשאת נשק. שאלה זו התייחסה כמובן בעיקר לנשים במדינת ישראל המשתמשות בנשק להגנה עצמית.
כל הפוסקים התירו לנשים לשאת נשק בשביל להגן על עצמן, שכן פיקוח נפש דוחה איסור "לא ילבש", כפי שהערנו לעיל. מצד שני, הם נחלקו בשאלה כיצד יש להבין את דברי ר' אליעזר בן יעקב. גם הם נחלקו האם דינו מתייחס לדיני מלחמה או ל'בגד איש'.
בתשובתו לנשות גוש עציון, הרב משה פיינשטיין טען שאיסורו של רבי אליעזר בן יעקב אינו דומה לשאר איסורי 'לא יהיה כלי גבר'. לדעתו מדובר באיסור מיוחד השייך למלחמה שמוקדו הוא ביציאה למלחמה. הרב פיינשטיין מסביר שבדרך כלל מותר לאישה ללבוש 'בגד איש' אם המטרה היא הגנה "מפני החמה או גשם". האיסור הוא רק לבגדים המשמשים לנוי וקישוט (כפי שהבאנו לעיל בשם הב"ח). לעומת זאת, האיסור של ראב"י שונה, ואיננו נוגע ליופי:
אבל הלאו דאיכא ללבוש כלי זיין ולצאת למלחמה אין זה כלל ענין נוי וקשוט אלא שהוא איסור אחר שאיכא ג"כ בכלל לאו זה משום דגם לבישת כלי זין ויציאה למלחמה הוא ג"כ רק כלי גבר הן שאיסור זה אינו נוגע ליפוי כלל אבל לבישה זו ויציאה זו היא רק כלי גבר ואסור לאשה ללובשם. (אגרות משה או"ח חלק ד', סימן ע"ה)
לדעת הרב פיינשטיין, האיסור כאן הוא על יציאה למלחמה. היציאה למלחמה היא ה"הידמות לגבר" שנאסרה. לפי זה יוצא שאם אישה תישא נשק לנוי ולקישוט אך לא לשם יציאה למלחמה, הדבר יהיה מותר:
ואדרבה, יש מקום לומר דאיסור לבישת כלי זין לנוי וקשוט יהיה מותר אם עצם הכלי זין יהיה דבר שהוא נוי... ונמצא דסתם בגדים שהם נוי ויופי להגוף אסור כשלובשת לנוי וקשוט ליופי, ומותרת כדי להגן מפני החמה והצנה. וכלי זיין אסור כשלובשת להגן מגזלן ורוצח, ומותרת לנוי וקשוט אם שייך זה מצד הכלי, דאם הנוי הוא מחמת שתראה כאיש חיל בכח תהיה אסורה. (ציץ אליעזר חלק כ', סימן ל"א)
נפקא מינה מעניינת לשיטתו היא שמותר לאישה לשאת אקדח (בניגוד לנשק ארוך), שכן אקדח מוגדר ככלי הגנה יותר מאשר כלי מלחמה.
הרב ולדנברג מבין שאיסורו של רבי אליעזר בן יעקב מורכב למעשה משני איסורים: איסור לחגור חרב, וגם איסור יציאה למלחמה.
לדעתו, הסיפור על יעל ודבורה מהווה הוכחה לכך שלנשים אסור לצאת למלחמה. הוא מוכיח זאת גם מסירובה של דבורה להשתתף במלחמה:
וכפי הנראה זה היה גם הסירוב שמיאנה דבורה הנביאה להצטרף מתחילה לצאת למלחמה במלחמת סיסרא שם עד שברק אמר לה "אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך", ויצא שבה היה תלוי כל הצלחת המלחמה, ובאין ברירה הלכה, וגם אז השמיעה לברק ואמרה לו "הלך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך וגו'", והיינו מפני שזה מהווה חריגה ממסגרת ההלכה, ועוד זאת דגם בהליכתה לא ירדה ממש בקרב המלחמה.
בתשובתו הוא מרחיב על האיסור של אישה לצאת למלחמה, ונראה שלדעתו חלק זה של האיסור הוא החלק העיקרי.
הרב עובדיה מתמקד באיסור 'בגד איש' ומבין (על פי הבנת הב"ח והט"ז שהבאנו לעיל) שמותר לנשים לשאת נשק כאשר מטרתם היא לא להידמות לאיש:
ולפי זה גם בנידון שלנו שאין כוונת המורות בנשיאת הנשק כדי להתדמות לגברים, אלא רק להגן על נפשותיהן ועל נפשות תלמידיהן שבפיקוחן והשגחתן, נראה שהדבר ברור שאין בזה משום לא יהיה כלי גבר על אשה.
ממילא, לפי דבריו אין צורך בשיקול של פיקוח נפש כדי להתיר לאישה לשאת נשק.
***
נסכם: הפוסקים נחלקו האם דברי רבי אליעזר בן יעקב במסכת נזיר משמשים מקור לאיסור על נשים לצאת למלחמה, או שהם מתייחסים בעיקר לכלים הנכללים באיסור 'בגד איש'.
[1] עיין במאמרי על אלי כהן, המופיע באתר של ישיבת הר עציון בקישור כאן, וכן במאמרו של הרב אביהוד שוורץ, "גדרי פיקוח נפש בפעולות ריגול וסיכול בזהות בדויה" בקישור כאן.
[2] עיין גם בט"ז סימן קטן ד
[3] בדעה זו אחזו הרמב"ם בהלכות מלכים (לפי פשטו), ספר החינוך במצות עשה תכ"ה, והמנחת חינוך.
[4] מעניין לדעת שפירוש רש"י הנדפס על מסכת נזיר מיחס למשפחתו של רש"י, ולא לרש"י עצמו.
[5] אמנם מפשט המקרא לא ברור בכלל שיעל הייתה ישראלית. רש"י (על שופטים ה', ו, ד"ה "בימי") כותב שיעל הייתה שופטת (ומסתמך על מדרש חז"ל ממדרש רות), ויש אף כמה דעות בחז"ל שהייתה גיורת (ראו למשל בילקוט שמעוני רמז ט).
[6] תורה תמימה על דברים כב, הערה מא.
[7] עיין במאמרו של הרב יששכר לוין, "גיוס נשים" בתוך: התורה והמדינה חלק ג, עמ' 236–242.
[8] לשון הרמב"ם בהקדמה למנין המצוות: "נשים... לא נלחמות במלחמת רשות".
[9] שו"ת אגרות משה אורח חיים ד', סימן ע"ה ד"ה "ג' ובהא".
[10] שו"ת יחוה דעת חלק ה', סימן נ"ה.
[11] שו"ת ציץ אליעזר חלק כ', סימן ל"א.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)