ימי המילואים| 5 | משיחה, בגדים ואיל מילואים

*כפי שכבר הוזכר, תיאור ימי המילואים נוח לחלוקה בשל הנוסחה החוזרת בו ומחלקת אותו למקטעי משנה – "כאשר צוה ה' את משה". ארגון הפרק ניכר גם מרשימת הדברים שמשה נדרש 'לקחת', והכתוב מפרט מה נעשה בהם על פי הסדר שבו הוזכרו בתחילה. הפרק נפתח בציווי הבא (ויקרא ח', א-ג): "קַח: אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת. וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". הרכיב השביעי – הקהלת העדה, נושא אופי שונה מששת הרכיבים הנזכרים לפניו וכבר עסקנו בכך. לאחר תיאור התקהלות העם, הפרק מתגלגל בלכידות ובארגון (כמעט) מופתי, ומי שיבחן את רכיבי הפרק שכבר נידונו בשיעורינו הקודמים יגלה התאמה בסדר רשימת הדברים שמשה הצטווה 'לקחת' ובין התיאור של מה שנעשה בהם. אולם הצגה זו איננה מדויקת דיה. בפרקנו, הכותרת הכללית המצווה את משה לקחת רכיבים מסוימים אכן מפורטת בהמשך בהתאמה מלאה, אולם לשם התאמה זו נאלץ הדיווח על ימי המילואים לחרוג מהאמור בציווי על ימים אלו שנזכר בשמות כ"ט. גם בציווי שבשמות יש פירוט של הדברים שמשה צריך לקחת, אך להפתעתנו, יש שם התמקדות בקורבנות בלבד (שמות כ"ט, א-ג): "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח 4. פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר 5. וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם. 6. וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן... וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד". ברשימת הדברים שיש לקחת נעדרים הבגדים ושמן המשחה, שבויקרא נזכרים עוד לפני הקורבנות. למען הסר ספק ברצוני להדגיש שגם בספר שמות יש בהמשך התייחסות לשמן ולבגדים. לאחר רשימת הדברים שעל משה 'לקחת', נאמר שעל משה לרחוץ במים את הכוהנים 'שהקריב' – ובכך כבר מתחיל הכתוב לפרט את מעשה היום – ורק לאחר מכן מצווה משה לקחת גם את הבגדים (שמות כ"ט, ה) וגם את שמן המשחה (שמות כ"ט, ז). מדוע אם כן יש התעלמות מהבגדים ומשמן המשחה בציווי הפותח את הציווי בשמות? כבר הערתי שתיאור ימי המילואים בויקרא הוא מימוש של כמה ציוויים נפרדים לאורך ספר שמות (בעיקר שילוב של שמות כ"ט ושמות מ'). ככל הנראה, התעלמות שמות כ"ט מהבגדים ומהשמן חושפת שהם משניים לימי המילואים, וגם אם הם נזכרים לאורך הציווי, אין לראות בהם את העיקר. טקס המילואים המתואר בשמות כ"ט מתמקד בקורבנות, ובמיוחד באיל המילואים.  דבר זה קשור בבירור לשאלה יסודית הנוגעת לתהליך הכשרת הכוהנים לתפקידם. בימי המילואים משולבים שלושת האלמנטים שדרכם מוכשרים הכוהנים לעבודתם – הלבשת הכוהנים בבגדיהם; משיחת אהרן וכלי המשכן בשמן המשחה; הקרבת קורבנות, ובמיוחד איל המילואים שמדמו יש לתת על גופם של הכוהנים. לא מספיק ברור מה היחס ביניהם ומדוע יש צורך בכל השלושה. עקרונית, צודק מיכאל הנדלי שכתב בנוגע לבגדי הכהונה: "בין אם הם מקודשים ובין אם לאו, הלבשת הכוהנים מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך ההקדשה, אשר אם הוא יחסר, הוא יהרוס את השלם. האמירה כי יסוד אחד בלבד מקדש את הכוהנים, מבטאת חוסר הבנה של המורכבות וקשרי הגומלין שיש בטקס".^[1] אולם הצדק אתו רק במבט כולל ובפרספקטיבה הלכתית-משפטית. אכן יש צורך בכל האלמנטים ולא ניתן להחסיר אחד מהם. אולם מבחינה ספרותית, פרשיות שונות מבליטות דבר מה אחר, ותיאור ימי המילואים מבליט כאמור אחד מהם. היעלמות הבגדים והשמן בציווי הפותח את שמות כ"ט מלמד שניתן להצביע על הקורבנות, ובעיקר על הקרבת איל המילואים בתור הפעולה המרכזית שתפקידה למלא את ידי הכוהנים (בנוסף, כפי שכבר ראינו, על הכוהנים לשבת בתחומי המשכן שבעה ימים ובכך ימלאו את ידם – שמות כ"ט, לה). הלבשת הבגדים והמשיחה בשמן נזכרות כאן משום שגם הן תנאי בהקדשת הכוהנים, אך כפי שיתברר להלן, הפרספקטיבה של פרשתנו רואה בהן מעין נספחים לדבר המרכזי – איל המילואים. למעשה, דבר זה איננו צריך להפתיענו. כפי שכבר הזכרתי, לבגדי הכהונה ולשמן המשחה מוקדשות פרשיות אחרות, והן מתמקדות באלמנטים אלו כמכשירים את הכוהנים לעבודתם. בקריאתן, מקבל הקורא את הרושם שדי במשיחה או בהלבשת הבגדים (או בשניהם) כדי להכשיר את הכוהנים לתפקידם, ואין בהן רמז לקורבנות ימי המילואים: בשמות ל', כב-לג משה נצטווה על הכנת "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ" כדי למשוח את המשכן ואת כליו. משיחת המשכן וכליו נועדה לקדשם ("וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" – שמות ל', כו-כט). משיחת אהרן ובניו היא חלק מהמשכן וכליו בפרשייה זו, ואף נאמר בה שקידוש זה נעשה לשם כהונתם ("וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי" – שמות ל', ל). נראה אפוא שהמשיחה מקדשת את אהרן ובניו כחלק מכלי המשכן ודי בה כדי להפוך אותם לקדושים השייכים למשכן כמו כל שאר הכלים שנמשחו בשמן. על הכנת הבגדים נצטווה משה בשמות כ"ח ומשם נראה שדי בלבישתם כדי להפוך לכוהנים. בראשית הפרשייה נאמר למשה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כ"ח, א), ומן ההמשך משתמע שדי בבגדים לשם כך: "וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כ"ח, ד, וראו עוד להלן). בפרשיית הבגדים אין רמיזה לכך שהכוהנים הם חלק מכלי המשכן, ואכן המשכן וכליו אינם מולבשים בבגדים מיוחדים.[2] הדבר ברור מאליו: שלא כמו השמן שיש בכוחו לקדש גם אובייקטים דוממים, הבגדים שייכים לשדה האנושי והם משקפים התייחסות לכוהנים כסובייקטים המעוררים כבוד ותפארת. כלומר, הלבשתם בבגדים אלו הופכת אותם ישירות למכהנים בשירות ה'. כך היא הצגת תפקיד הבגדים בציווי על ימי המילואים: "וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת. וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו" (שמות כ"ט, ח-ט).[3] רוח זו עולה גם מציווי ה' להקמת המשכן בשמות מ'. שם אומנם נראה שיש צורך הן במשיחה והן בהלבשת הבגדים, אך לענייננו הדבר החשוב הוא שאין רמז לימי מילואים שיש להקריב בהם קורבן מיוחד: "וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם. וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי. וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת. וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם" (שמות מ', יב-טו). מקור זה מטריד במיוחד, מפני שהוא מתאר תהליך דומה למדי לימי המילואים – על משה 'להקריב' את אהרן ואת בניו לפתח אוהל מועד; לרחוץ אותם במים; להלביש אותם בבגדי הקודש; ולמשוח אותם. התעלמות הכתוב מהאלמנט הנוסף – מערכת הקורבנות שמפורטת בהרחבה בשמות כ"ט ובויקרא ח' – מלמדת שאלמנט זה משיג דבר מה אחר, ולא את עצם הקדשתם אשר לצורך כך די בשמן ובבגדים.[4] מפסוקים אלו עולה שלא בכל מקום התורה משמיעה את האלמנטים הנדרשים כולם, וכשם שבאלו היא מתמקדת בשמן המשחה או בבגדים, כך אצלנו, בתיאור ימי המילואים, פורץ החידוש המרכזי שטמון בהקרבת הקורבנות, וליתר דיוק – באיל המילואים שמדמו יש לתת גם על גופם של הכוהנים. מכיוון נוסף עולה התחושה שבימי המילואים המוקד המרכזי הם הקורבנות ולא הבגדים או השמן. השוואת שבעת ימי המילואים ליום השמיני חושפת את התבנית הזהה הבאה:[5]

שבעת ימי המילואים (ח')	היום השמיני (ט')
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:	וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן:
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ...	קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת...
וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ	וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה
וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד	וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת	וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ
וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט...
וַיִּקַּח משֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם...
וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת... וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה	וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ... וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה...	וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה
וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים...	וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם...
וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים	וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם

    יש כמובן גם הבדלים מהותיים בין שבעת ימי המילואים ובין היום השמיני שבא בעקבותיהם. מן העבר האחד הם חלק מאותה מערכת, ומן העבר השני המוקד כולו מתחלף ממילוי ידי הכוהנים להתגלות כבוד ה' לעיני כל העם. עוד נדון בכך בהמשך, ולעת עתה יושם לב כי ההשוואה בין המרכיבים החוזרים בימים אלו (ובאותו הסדר!) מבליטה את שני האלמנטים שקיימים בשבעת ימי המילואים ושאין להם כל הקבלה ביום השמיני – הבגדים ושמן המשחה. אכן, הדבר קשור למגמות השונות של האירועים הללו, אך הדבר גם מלמד שבכל הקשור למערכת ימי המילואים – הבגדים והשמן נספחים לעיקר התהליך שמתואר לפנינו. הציווי על הלבשת הכוהנים ומשיחתם בשמן המובא בשמות מ' (ושהוזכר לעיל) חשוב ביותר להבנת שילוב אלמנטים אלו בימי המילואים. כבר הערתי שגם אם הציווי המרכזי של ימי המילואים נאמר בשמות כ"ט, אופן מימושם המתואר בויקרא ח' מממש גם את הציווי שנמסר למשה בשמות מ'. משיחת המשכן וכליו שנעשתה בימים אלו לא נזכרת כלל בציווי שבשמות כ"ט אך היא מימוש מלא של מה שנדרש משה לעשות עם הקמת המשכן: "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ. וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ" (שמות מ', ט-יא). יש אם כן בתיאור ימי המילואים בויקרא ח' מימוש של שני ציוויים שנאמרו למשה בהקשרים שונים: האחד (שמות מ') מתמקד בהקדשת המשכן והכוהנים דרך משיחה ובגדים, והשני (שמות כ"ט) מתמקד במילוי ידי הכוהנים לעבודתם דרך תהליך הקרבת הקורבנות הייחודי לימי המילואים. בשיעור הבא נבקש ללבן מה היחס בין שלוש הדרכים שמכשירות את הכוהנים לעבודתם – מדוע באמת לא ניתן להסתפק בבגדים או בשמן המשחה?    

---

---

*    הדיון בנושא זה, נכתב בעקבות ליבון משותף עם הרב ד"ר אלי חדד. [1]     M. B. Hundley, Keeping Heaven on Earth: Safeguarding the Divine Presence in the Priestly Tabernacle, Tübingen 2011, p. 74. [2]     אלא אם ירצה הקורא מרחיק הלכת לראות בכיסויים של כלי המשכן בזמן המסע (במדבר ד') ייצוג לבגדי כהונה. אך גם אם כך, כלי המקדש מולבשים דווקא בזמן המסע, בעוד הכוהנים צריכים להיות עם בגדים כשהם עובדים במשכן. [3]     בחתימת הציווי על ימי המילואים נראה שהבגדים תורמים גם "לְמָשְׁחָה בָהֶם" וגם "לְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם" (שמות כ"ט, כט). על הרחבות אלו ראו להלן. [4]     על פי הדברים האמורים לעיל, יש לקרוא את הפסוק שנזכר שם באופן כיאסטי: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ / וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ / וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ / וְכִהֵן לִי". הבגדים הנזכרים בהתחלה הם הקשורים לכהונה הנזכרת בסוף; המשיחה בשמן שנזכרת באמצע, היא המעוררת את הקדשת אהרן, שנזכר בסמוך לה. [5]     השוו: ונהאם, ויקרא (NICOT), עמ' 133. הוא הוסיף למערכת ההשוואה גם את פרק י'.