פרק ל"א / משל הארז: הנבואה החמישית על מצרים

  • הרב אמנון בזק
א. גדולתו של ארז הלבנון
הנבואה החמישית על מצרים היא משל "אשור, ארז בלבנון", שעל משמעותו נעמוד לקמן. הפרק נחלק לשלושה חלקים באמצעות הביטוי "כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' ", וכל אחד מהם מתאר שלב אחר בחיי הארז.
החלק הראשון מתאר את יופיו והדרו של הארז, שפרעה מלך מצרים שאף להידמות אליו:
 
(א) וַיְהִי בְּאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּשְּׁלִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם אֱמֹר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶל הֲמוֹנוֹ[1] אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ: (ג) הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל[2] וּגְבַהּ קוֹמָה וּבֵין עֲבֹתִים[3] הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ: (ד) מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ[4] אֶת נַהֲרֹתֶיהָ הֹלֵךְ סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ[5] וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה:[6] (ה) עַל כֵּן גָּבְהָא[7] קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה[8] וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו[9] וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָו[10] מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחוֹ:[11] (ו) בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים:[12] (ז) וַיְּיִף[13] בְּגָדְלוֹ בְּאֹרֶךְ דָּלִיּוֹתָיו[14] כִּי הָיָה שָׁרְשׁוֹ אֶל מַיִם רַבִּים: (ח) אֲרָזִים[15] לֹא עֲמָמֻהוּ[16] בְּגַן אֱ‑לֹהִים[17] בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱ‑לֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ: (ט) יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ‑לֹהִים:
 
הנבואה נאמרה כחודשיים לאחר קודמתה, וכחודשיים לפני חורבן ירושלים. הטענה המרכזית מובעת בפס' ב ובתחילת פס' ג: מלך מצרים רואה עצמו גדול כאשור, וממלכת אשור גופה נמשלת לארז בלבנון, המרשים מכל העצים. שאר הפסוקים מתארים את ייחודו ועוצמתו של הארז בלבנון: גובהו הרם, יופיו המרשים וענפיו הרבים, שהיו מחסה לבעלי החיים השונים, לעופות ולחיות המבקשות ללדת במקום שקט ובטוח. ביופיו עלה על כל חבריו: לא ארזים אחרים, לא ברושים ולא ערמונים, ובכלל "כָּל עֵץ בְּגַן אֱ‑לֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ". לפיכך "וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ‑לֹהִים".
 
יש הקבלה בין תיאור זה לבין תיאורו של מלך/נגיד צור לעיל פרק כ"ח:
 
הארז בלבנון (פרק ל"א)
נגיד/מלך צור (פרק כ"ח)
(ח) לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ
(יב) וּכְלִיל יֹפִי
(ח) אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ
(ג) הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ
(ט) וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ‑לֹהִים
(יג) בְּעֵדֶן גַּן אֱ‑לֹהִים הָיִיתָ
 
הן מלך צור הן הארז בלבנון בלטו ביופיים, דבר לא דמה להם והם שכנו בגן הא‑לוהים. שלא במפתיע, גם סופם היה דומה מאוד.
 
ב. מפלתו של הארז
 
הפסוקים הבאים מתארים את מפלתו של הארז מאיגרא רמא לבירא עמיקתא:
 
(י) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ: (יא) וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם[18] עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ: (יב) וַיִּכְרְתֻהוּ זָרִים עָרִיצֵי גוֹיִם וַיִּטְּשֻׁהוּ אֶל הֶהָרִים וּבְכָל גֵּאָיוֹת נָפְלוּ דָלִיּוֹתָיו וַתִּשָּׁבַרְנָה פֹארֹתָיו בְּכֹל אֲפִיקֵי הָאָרֶץ וַיֵּרְדוּ מִצִּלּוֹ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וַיִּטְּשֻׁהוּ:[19] (יג) עַל מַפַּלְתּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם וְאֶל פֹּארֹתָיו הָיוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה: (יד) לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם[20] בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר:
 
גם חטאו של הארז דומה מאוד לחטאו של מלך צור. ההצלחה הגדולה הביאה לגבהות ורום לב, גאווה וביטחון עצמי מופרז. כשם שנאמר על נגיד צור "וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ" (כ"ח, ה), "גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ" (שם, יז), כך נאמר על הארז: "וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ". מובן שהדברים תואמים את מנהגו הגאוותני של מלך מצרים, שראינוהו בהרחבה בפרק כ"ט ("אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי"; שם, ג). נראה שמשום כך נפתח החלק השני בהפסקה קצרה במשל ופנייה ישירה לפרעה בגוף שני: "יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה", ורק אחר כך יש חזרה למשל הארז, בגוף שלישי: "וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים". פתיחה זו מקבילה לפנייה הישירה שבפתח החלק הראשון: "אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ" (פס' ב).
סופו של הארז יהיה מידה כנגד מידה:
 
המשל
הנמשל
(ד) מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ
(יב) וַיִּכְרְתֻהוּ זָרִים עָרִיצֵי גוֹיִם וַיִּטְּשֻׁהוּ אֶל הֶהָרִים וּבְכָל גֵּאָיוֹת נָפְלוּ דָלִיּוֹתָיו
(ה) וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָו... וַיְּיִף בְּגָדְלוֹ בְּאֹרֶךְ דָּלִיּוֹתָיו
(יב) נָפְלוּ דָלִיּוֹתָיו וַתִּשָּׁבַרְנָה פֹארֹתָיו בְּכֹל אֲפִיקֵי הָאָרֶץ
(ו) בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה
(יג) עַל מַפַּלְתּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם וְאֶל פֹּארֹתָיו הָיוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה
(ו) וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים
(יב) וַיֵּרְדוּ מִצִּלּוֹ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וַיִּטְּשֻׁהוּ
(ה) עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה... מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחוֹ
(יד) לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם
 
השפלתו של הארז ונפילתו המוחלטת אמורה להביא לידי מסקנה ברורה: אין מקום לגאווה כזו אצל יצורי העולם, גם אם הם בוטחים בעצמם, בסביבתם שופעת המים ובכוחם הגדול, שכן כל היצורים הם בני תמותה.
בחלק הזה שילוב הנמשל במשל בולט יותר. אומנם העיקר עודנו משל הארז, אך יש כאן כמה ביטויים השייכים בבירור לנמשל. ברור שאין במשל משמעות לכריתת הארז בידי "אֵיל גּוֹיִם... זָרִים עָרִיצֵי גוֹיִם" דווקא, ואף סיום החלק הזה איננו מדבר על עצים, כי אם על בני אדם: "כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר".
 
כאן המקום לבחון מיהו באמת 'ארז הלבנון' שבמשל. בפתח המשל נאמר "הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן", ומכאן ניתן להסיק שהכוונה לממלכת אשור, שנפלה ביד בבל כעשרים וחמש שנה לפני נבואה זו. ואכן, בדרך זו הלכו כל המפרשים: "והחל בגדולת מלך אשור על דרך משל, והמשילו לארז בלבנון שהוא גבוה מכל שאר עצי הלבנון" (רד"ק על פס' ב). אם כנים הדברים, הרי זה משל בתוך משל – מצרים משולה לאשור, ואשור עצמה משולה לארז – ולו משמעות כפולה: ראשית, עצם המשל לארז ולמה שקרה לו; ושנית, הקריאה למצרים להבין שסופה יהיה כממלכת אשור. אכן, יש מקום גדול להזהיר את מצרים שגורלה יהיה כגורל אשור, שהייתה אף היא מעצמה גדולה שפרסה את חסותה על עמים רבים, ואף היא התגאתה בעוצמתה, כדברי הנביא ישעיהו (י', יב): "אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו".
 
עם זאת, אשור אינה נזכרת שוב בשום מקום אחר במהלך הפרק ולא נאמר עליה דבר, ואפילו בפסוק הסיכום לנבואה, המבאר את הנמשל, אין היא נזכרת: "אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל... הוּא פַרְעֹה וְכָל הֲמוֹנֹה" (פס' יח). ממילא אין תרומה ברורה להמשלת מצרים לאשור, ועל כן היו שהציעו ש"אשור" (או 'תאשור') הוא שם של עץ, כמו לעיל כ"ז, ו: "בַּת אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּים".[21] לפי הצעה זו, אין כאן משל כפול, אלא משל אחד בלבד: המשלת מצרים לעץ שבטח בכוחו וביופיו, עד שנפל.
כך או כך, המשל עולה בקנה אחד עם האמור בנבואות הקודמות: מצרים, שהתגאתה ובטחה בכוחה, עתידה ליפול.
 
ג. ירידת הארז לשאול
 
אבל כל מה שנאמר עד כאן אינו אלא השלב הראשון במפלת מצרים. בחלק האחרון של הנבואה מתואר המשך מפלתו של הארז, עד רדתו לשאול:
 
(טו) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי[22] כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה:[23] (טז) מִקּוֹל מַפַּלְתּוֹ הִרְעַשְׁתִּי גוֹיִם[24] בְּהוֹרִדִי אֹתוֹ שְׁאוֹלָה אֶת[25] יוֹרְדֵי בוֹר וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כָּל עֲצֵי עֵדֶן מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן כָּל שֹׁתֵי מָיִם: (יז) גַּם הֵם אִתּוֹ יָרְדוּ שְׁאוֹלָה אֶל חַלְלֵי חָרֶב וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ בְּתוֹךְ גּוֹיִם:[26] (יח) אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל בַּעֲצֵי עֵדֶן וְהוּרַדְתָּ אֶת עֲצֵי עֵדֶן אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ עֲרֵלִים[27] תִּשְׁכַּב אֶת חַלְלֵי חֶרֶב הוּא פַרְעֹה וְכָל הֲמוֹנֹה נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
 
השאול, כעולה ממקומות רבים במקרא, הוא מקום מושבם של המתים, בתחתית הארץ, ומכאן הביטוי הרווח 'לרדת שאולה'.[28] ה' ייבש את מקורות המים של הארז וסביבתו – התהום, המים והנהרות שגידלוהו ורוממוהו (פס' ד) ייבשו ויתכסו – והארז, עם העצים שנסמכו עליו ועל מקורות המים שלו, ירדו כולם לשאול, כלומר ימותו. הלשון מזכירה מאוד את מה שנאמר לעיל כ"ו, כ על סופו של גאוותן אחר – מלך צור: "וְהוֹרַדְתִּיךְ אֶת יוֹרְדֵי בוֹר אֶל עַם עוֹלָם וְהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת כָּחֳרָבוֹת מֵעוֹלָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר".
 
ירידתו של הארז לשאול תעורר רעש: יורדי הבור – המתים שכבר שם – יראו שאף הוא ירד כמותם לשאול, ובזה תהיה להם נחמה פורתא. העצים שהתקנאו בארז – "וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ‑לֹהִים" (פס' ט) – יתנחמו כשיראוהו עימהם שם: "וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כָּל עֲצֵי עֵדֶן מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן". התיאור כולו מזכיר מאוד את נבואת ישעיהו (י"ד, ט–טז) על ירידתו של מלך בבל לשאול, שתחולל אף היא רעש גדול:
 
שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם. כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ. הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה. אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵ‑ל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר. רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת.
 
כמלכי אשור ומצרים, גם מלך בבל גבה ליבו, ודימה עצמו לא‑ל. אף הוא עתיד לרדת לשאול, וירידתו לשאול תעורר רעש גדול בקרב יושביו. הללו ילעגו למלך בבל, שלמרות כל גאוותו והתנשאותו כלפיהם – "גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ".
המשל מסתיים מעין הפתיחה: הפתיחה הייתה "אֱמֹר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶל הֲמוֹנוֹ אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ"; והסיום – "אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה... הוּא פַרְעֹה וְכָל הֲמוֹנֹה נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ". סיום הנבואה משלב באופן בולט במיוחד את המשל והנמשל: "אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל [נמשל] בַּעֲצֵי עֵדֶן, וְהוּרַדְתָּ אֶת עֲצֵי עֵדֶן אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית [משל], בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשְׁכַּב אֶת חַלְלֵי חֶרֶב [נמשל], הוּא פַרְעֹה וְכָל הֲמוֹנֹה [נמשל מפורש], נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ".
 

[1]   'המונו'=קהלו; ראו לעיל ל', ד ובהערתנו שם.
[2]   "יער מסכך צל גדול" (רש"י).
[3]   בין ענפים עבותים, מסובכים זה בזה (רד"ק); או בין עבים, עננים (דעת מקרא).
[4]   'מים' הם כנראה מי גשמים ומי נהרות, ואילו 'תהום' הם מי תהום הנובעים במעיינות, כמו: "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה" (בראשית ז', יא); "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר" (דברים ח', ז).
[5]   "כלומר כל אחת מן הנהרות היוצאים מן התהום הולכים סביבות הארז הזה, שהוא מטע התהום, כמו שאמר 'תהום רוממתהו' " (רד"ק).
[6]   "תקבולת ניגודית: אל הארז שילחה [התהום] את נהרותיה, ואילו אל [שאר] עצי השדה רק את תעלותיה (מים מועטים יותר)" (דעת מקרא).
[7]   "גָּבְהָא"=גבהה. א' במקום ה' יש גם להלן ל"ו, ה: "עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא" – "כֻּלָּא"=כולה.
[8]   הארז ידוע בקומתו הגבוהה, והוא מבטא גובה גם במקומות אחרים במקרא, כגון: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים" (ישעיהו ב', יג); "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" (עמוס ב', ט). וראו גם לעיל י"ז, ג, כב–כד.
[9]   כמו "סְעַפֹּתָיו" (=ענפיו) בפסוק הבא. הוספת עיצור שוטף באמצע המילה (במקום דגש) היא ממאפייניה של העברית המאוחרת, בהשפעת הארמית, לדוגמה: "כָּרְסֵא" (דניאל ה', כ) במקום 'כִּסֵּא'; "דַּרְמֶשֶׂק" (דה"א י"ח, ה–ו, ועוד בכמה מקומות בדברי הימים) במקום 'דַּמֶּשֶׂק'; "שַׁרְבִיט" (אסתר ד', יא; ה', ב) מ'שֵׁבֶט'; "שַׁלְאֲנַן" (איוב כ"א, כג) מ'שאנן'; "זַלְעָפָה" (תהילים קי"ט, נג) מ'זעף'; "פלטיש" (במגילת ישעיהו) במקום "פַּטִּישׁ" (ישעיהו מ"א, ז).
[10]  גם 'פארות' הן ענפים, כמו לעיל י"ז, ו. שלוש פעמים באה בפסקה זו תקבולת בין סעיפים/סרעפים לבין פארות: "וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָו", "בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה", "בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו".
[11]  'ממים' – מ' הסיבה: בגלל המים הרבים ששילח התהום. וכפי שמנומק גם להלן פס' ז.
[12]  החלק האחרון של הפסוק עובר לרגע אל הנמשל: ממלכה שפרסה את חסותה על עמים רבים. מעבר מסוג זה קיים גם במקומות אחרים, כגון במשל האסופית בפרק ט"ז, ראו לדוגמה שם, פס' יח–יט, כ–כא ועוד.
[13]  "יפה היה" (מצודת דוד).
[14]  גם 'דליות' הן ענפים, ואף הן הוזכרו לעיל י"ז, ו. יחזקאל מגוון גם בפרק הזה במילים נרדפות שונות.
[15]  כלומר ארזים אחרים, שאינם יפים כ'ארז בלבנון' המסוים שהמשל מדבר בו.
[16]  רד"ק פירש: "הארזים הגבוהים שהם בגן א‑להים לא יסתירוהו ולא יכסוהו". ואולם, מאחר שכל שלושת החלקים האחרים בפסוק משווים עצים אחרים לארז וקובעים שהם נפלו ממנו בגודלם וביופיים, מסתבר יותר לפרש ש"לֹא עֲמָמֻהוּ" היינו: לא היו כמותו, לא דמו לו. ייתכן שיש "עם" במובן "כמו" גם במקומות אחרים: "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (תהילים ע"ב, ה) – 'כמו שמש'; "וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל" (קהלת ב', טז) – 'כמו הכסיל' (עולם התנ"ך).
[17]  נראה שהכוונה לגן העדן המוכר מספר בראשית, שאכן צמחו בו עצים מיוחדים: "וַיַּצְמַח ה' אֱ‑לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בראשית ב', ט).
[18]  'אֵיל' מובנו כוח וחוזק, כמו: "וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה... וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח" (לעיל י"ז, יג).
[19]  נראה שהמילה "וַיִּטְּשֻׁהוּ" משמשת בפסוק בשני מובנים שונים: בתחילתו משמעה 'פיזרוהו' או 'השליכוהו' (כמו לעיל כ"ט, ה, "וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה"); ובסופו – 'עזבוהו'.
[20]  על פי הניקוד שלפנינו הא' בצירי: "אֵלֵיהֶם". רד"ק פירש שזהו ריבוי של 'אֵלָה' – שם של עץ, המייצג כאן את כלל העצים. בעל המצודות פירש מלשון חוזק (כמו לעיל פס' יא): "לא יהיה עמידה וקיום אל החוזק אשר בהם". אבל מתרגום יונתן משמע שגרס 'אֲליהם' בחטף פתח, ואם כן, המשמעות היא: 'ולא ישוו אל העבותים בגובהם'.
[21]  בדרך זו הלכו בעולם המקרא, והיא הובאה גם בדעת מקרא, הערה 50.
[22]  רד"ק פירש מלשון אבלות: "כאילו התהום שהיה מגדל אותו מתאבל עליו בהיותו נכרת, כי כבר המשילו לארז ואמר עליו 'תהום רוממתהו', ועתה יתאבל עליו"; ועל זה הדרך פירש גם את המילים "כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם" – התהום "יתכסה שק על דרך משל". ברם, מן ההקשר נראה יותר שזהו לשון יובש, כמו "וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל" (עמוס א', ב), ואם כן, המשך הפסוק מבואר היטב: ה' ייבש את מקורות המים של הארז, ועימו יתייבשו גם העצים שבסביבתו.
[23]  בגלל היובש קדרו גם שאר עצי הלבנון, ועצי השדה 'התעלפו' כביכול, כלומר התמוטטו מחמת יובש, כמו: "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף" (יונה ד', ח); "בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא" (עמוס ח', יג); וראו גם ישעיהו נ"א, יט–כ.
[24]  שוב הנמשל חודר למשל תוך כדי דיבור ועוסק לא בעצים, כי אם בגויים שיחרדו מקול המפלה ובאלו שכבר ירדו לשאול.
[25]  "את" במובן "עִם", כמו לעיל כ"ו, כ ובמקומות רבים במקרא. כך יש להבין גם את שתי הופעותיה של מילה זו להלן פס' יח.
[26]  פסוק זה בנוי כתקבולת: "גַּם הֵם אִתּוֹ יָרְדוּ שְׁאוֹלָה אֶל חַלְלֵי חָרֶב / וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ בְּתוֹךְ גּוֹיִם". המילים "גַּם הֵם" מוסבות על מי שחסו בצילו של הארז ונסמכו על זרועו (או: היו זרועו, כלומר עוזריו) – "וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ". הללו ירדו עימו לשאול, לשכון "בְּתוֹךְ גּוֹיִם", כלומר עם האנשים שהרג – "חַלְלֵי חָרֶב". מובן שגם כאן יש עירוב של משל ונמשל.
[28]  כמו בדברי יעקב אל בניו "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" (בראשית ל"ז, לה; ושם מ"ב, לח; מ"ד, כט). וראו גם במדבר ט"ז, ל; שמ"א ב', ו; מל"א ב', ו, ט; ועוד.