מניין המצוות לפרשת במדבר | איסור גנבת כלי שרת

הגונב את הקסווה קנאין פוגעין בו

במסגרת סדרת שיעורינו בעקבות המנחת חינוך אנו מתחילים בשעה טובה את ספר במדבר. נציין כי בפתיחת הסדרה עסקנו במצוות השייכות לחגי תשרי שלא על סדר המנחת חינוך, ושם נידונו שתי מצוות מספר במדבר: מצוות שופר (מצווה ת"ה) ומצוות התשובה והווידוי (מצווה שס"ד).

היום, באופן חריג, נעסוק במצווה שהרמב"ם ובעקבותיו ספר החינוך לא מנאוה במניין המצוות. ספר החינוך בפרשת במדבר מקצר ואומר: "סדר ראשון אין בו מצוה לחשבוננו", והמנחת חינוך עומד על כך שבדבריו הוא נוקט כדרכו כעמדת הרמב"ם המנוגדת לעמדת בה"ג והרמב"ן. בסוף פרשת במדבר נאמר: "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (ד, יח–כ). הבה"ג בהקדמתו מנה במניין "לאוין שבמלקות ארבעים" (מצווה קנ"ו) את "לא יבואו לראות כבלע". אך במה עוסק לאו זה? רש"י מפרש "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש – לתוך נרתק שלו", דהיינו שאל להם ללויים לראות את הכלים בעת שהכוהנים מכניסים אותם לכיסוייהם; והרמב"ם בשורש ג' בספר המצוות הבהיר שזו מצווה שאינה נוהגת לדורות אלא בעת מסעות המשכן בלבד, ועל כן אין למנותה במניין המצוות.

אומנם הסוגיה בסנהדרין השתמשה בפסוק האמור כמקור לאיסור שונה ביותר, ולדברי המנחת חינוך זו המצווה שמנה בה"ג בפסוק זה. במשנה שם (פא ע"ב) נאמר ש"הגונב את הַקַּסְוָה והמקלל בקוסם והבועל ארמית – קנאין פוגעין בו", והגמרא שם מבארת: "מאי קסוה? אמר רב יהודה: כלי שרת, וכן הוא אומר 'ואת קְשׂוֹת הנסך'. והיכא רמיזא – 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו'".[1]

הרמב"ם סבור שאין בכך כדי לומר שמדובר במצווה דאורייתא הנוהגת לדורות: "ויש די ספוק באמרם 'רמז', ושפשטיה דקרא אינו כן, ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים". אולם הרמב"ן יצא להגנת שיטת בה"ג ואמר שאין ספק שבה"ג מסכים שאין למנות מצווה שאינה נוהגת לדורות, אולם האיסור לגנוב כלי שרת הוא איסור דאורייתא לדורות שאינו אסמכתא בעלמא.

הרמב"ן מביא דוגמאות שונות לכך שהמילה "רמז" מתייחסת לעיתים לדרשה שתוקפה דאורייתא. הרמב"ן מתייחס לכך שמדברי הרמב"ם עצמו עולה שאילו היה חיוב מיתה בידי שמיים בגונב את הקסווה היה ראוי למנותו כלאו, והרמב"ן סבור שחיוב מיתה שכזה אכן ישנו. אומנם הסוגיה בסנהדרין (פג ע"א) מנתה את החייבים מיתה בידי שמיים ולא הזכירה את הגונב את הקסווה, אך לדבריו זהו מפני שהיא מנתה רק את אלו שאינם חייבים מיתה בידי אדם, ואילו הגונב את הקסווה חייב מיתה בידי שמיים ובידי אדם, אף שלא מדובר במיתה בידי בית דין אלא במסגרת דין "קנאים פוגעים בו". יש לציין שמדברי בה"ג עצמו לא נראה כדברי הרמב"ן, שכן הוא לא מנה את "לא יבואו לראות כבלע" במסגרת החייבים מיתה בידי שמיים או בידי אדם אלא במסגרת הלאווין המחייבים מלקות. אולם שיטת הרמב"ן משמעותית כשלעצמה, והוא מביא לה חיזוק כבד משקל מן הסוגיה בסנהדרין (פב ע"ב):

"בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: כהן ששימש בטומאה – חייב מיתה בידי שמים או אין חייב מיתה בידי שמים? אמר ליה: תניתוה, כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין. ואי סלקא דעתך מחייב בידי שמים – לישבקיה דליקטול בידי שמים! אלא מאי, אינו חייב? מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה?... והא גונב הקסוה! האמר רב יהודה: בכלי שרת עסקינן, ורמיזא 'לא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו'".

הרמב"ן סבור שמסוגיה זו עולה שלא ייתכן היתר הריגה בידי קנאים מבלי שיהיה מעשה שיש בו איסור תורה וחיוב מיתה בידי שמיים. ביחס לגונב את הקסווה חיוב זה נלמד מהכתוב "לא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו", ומכוח הלכה למשה מסיני נלמד שיש גם היתר הריגה בידי קנאים, והרמב"ן רואה בו סוג של חיוב מיתה בידי אדם. הרמב"ם, ככל הנראה, חולק בהבנת גמרא זו וסובר שאין כאן חיוב פורמלי של מיתה בידי שמיים, בדומה לזר האוכל את התרומה, לדוגמה, אלא רמז בעלמא, ודי בכך כדי לאפשר את היתר קנאין פוגעין בו. המנחת חינוך מסביר שלשיטת הרמב"ם הגונב עובר בלאו הכללי של איסור גנבה ("לא תגנובו"), שחל לדבריו גם על גנבה מגבוה, אך דין "קנאין פוגעין בו" הוא הלכה למשה מסיני מיוחדת שאינה חלק מן הלאו.

כפי שאפשר לראות, הרמב"ם והרמב"ן נחלקו במחלוקת יסודית בטיב ההלכה של "קנאין פוגעין בו". הרמב"ן רואה בה עונש של מיתה בידי אדם, שאין לו מקום מבלי שיהיה בכך לאו, ואף מסתבר שיש בו גם מיתה בידי שמיים, שלשיטתו מבוארת בפסוק (להבדיל מדין קנאין פוגעין בו שהוא מהלכה למשה מסיני). הרמב"ם, לעומת זאת, סבור שאין איסור ייחודי בגנבת כלי שרת ומדובר לכל היותר באיסור הכללי של גנבה (לפי הצעת המנחת חינוך), ואין כאן מיתה בידי שמיים, ואף על פי כן הותר לקנאים לפגוע בגונב. לשיטת הרמב"ם, ענישה היא פעולה ממוסדת, שאין לה מקום אלא בידי בית דין וביחס לאיסורים מוגדרים. היתר "קנאין פוגעין בו", לעומת זאת, אינו עונש לגונב אלא רשות מיוחדת שניתנה לאדם המקנא לה' לעשות מעשה קיצוני וחריג המביע את הזעזוע מחילול השם המגולם במעשה שראה, וזאת כאשר המעשה נעשה לנגד עיניו של הקנאי, ויש לו מקום גם ללא עבירה פורמלית ומוגדרת.

במחלוקת דומה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן גם במקרה ידוע יותר של "קנאין פוגעין בו" – הבועל ארמית. הרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין יח ע"א באלפס) סבור שבניגוד ליחסים בין יהודייה ונוכרי, שאינם מוגדרים כגילוי עריות ואין בהם דין "ייהרג ואל יעבור" אלא מצד הפרהסיה שבדבר (כגון בעניין אסתר ואחשורוש), יחסים בין יהודי ונוכרייה נחשבים לגילוי עריות ודינם שייהרג ואל יעבור:

"מסתברא דישראל הבא על הנכרית מיקרי גילוי עריות משום דקנאין פוגעין בו, והוה ליה כחייבי מיתות, דשייך בהו מיתה וכרת... אבל הנבעלת מן הנכרי אין פוגעין בה קנאין... והטעם, שבן שפחה ונכרית כמוה והוא מוליד בן לעבודה זרה, אבל נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר... ולפיכך אין קנאין פוגעין בה".

גם כאן רואה הרמב"ן את ההיתר לקנאים לפגוע בחוטא כמקרה של חיוב מיתה בידי אדם, וכיוון שמדובר באיסור ביאה שיש עליו מיתת בית דין, ולהבנתו גם כרת, הוא נחשב גילוי עריות וגם יש בו דין "ייהרג ואל יעבור". מדובר במקרה חריג של גילוי עריות, שכן אין כאן קרבת משפחה או אחת העריות האחרות המוזכרות בפרשיות העריות, והטעם להחמיר באופן ייחודי מוסבר ברמב"ן בכך שיהודי מוליד ילדים לעבודה זרה, אך ברור לרמב"ן שהיתר "קנאים פוגעין בו" מחייב להגיע למסקנה זו. הרמב"ם, לעומתו, נוקט דרך אחרת:

"ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר 'לא תתחתן בם'... ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות, אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבא להתחתן... כל הבועל כותית, בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיא, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאין והרגוהו – הרי אלו משובחין וזריזין. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי". (איסורי ביאה יב, א–ד)

מדברי הרמב"ם עולה שיחסי אישות עם עכו"ם שלא בדרך חתנות כלל אינם מוגדרים פורמלית כאיסור דאורייתא, ומלקים עליהם רק מדברי סופרים, גזרה שמא יבוא להתחתן בהם, אך אם אדם עשה כן בפרהסיה – חלה הלכה למשה מסיני המלמדת שקנאים פוגעים בו, וזאת כנראה עקב חילול השם הכרוך בכך ומאפשר פעולה שאינה בגדר ענישה הלכתית אלא הבעה ספונטנית של כאב עקב המעשה. לא היה מקום להתיר ספונטניות זו ללא הלכה למשה מסיני שקבעה כן, אך עניינה של הלכה זו אינו ענישה אלא מתן מקום ביטוי לרוח הקנאות המביאה למעשה שנועד לצמצם את חילול השם.

ויעוין עוד בראב"ד שהשיג על דברי הרמב"ם וצמצם את דין הקנאים: "במה דברים אמורים – שהתרו בו ולא פירש, אבל לא התרו בו לא אמרינן 'הרי אלו משובחין'". לא ברור אם הראב"ד סבור שבהעדר התראה מדובר ברצח ללא היתר או רק שאין זה בגדר "הרי אלו משובחין", אך מכל מקום ברור מדבריו שעל הקנאי להתרות בעובר, ושיטה זו מקרבת את דין הקנאי לעולם הענישה, באופן ההולם את גישת הרמב"ן, שהרמב"ם לשיטתו אינו מקבלה. ואפשר שבשאלה זו נחלקו גם האחרונים: רבי עקיבא איגר (כתובות כט ע"א) סבר שחל על הבועל ארמית בפרהסיה דין "קם ליה בדרבה מיניה" הפוטר חייבי מיתות בית דין מחיובים ממוניים, ואילו האבני נזר (אבן העזר סימן פ') סבר שאין מקום לראות את הקנאי כמקביל לבית הדין המעניש, שכן הוא פועל ללא הוראה הלכתית, ואם בא לימלך אין מורים לו לעשות כן.

מכל מקום יש להבהיר שאף מחנהו של הרמב"ן מבדיל בין דין הקנאי ובין ענישת בית דין. בגמרא (סנהדרין פב ע"א) נאמר לגבי היתר הקנאי לפגוע שאם בא ונמלך בבית דין – אין מורין לו לעשות כן. רש"י מפרש "שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך", ונראה שאף לשיטת הרמב"ן, הרואה בהיתר ההריגה כעין עונש הרובץ על העובר, לא מדובר בענישה רגילה, והא ראיה שבית דין לא יוכל להענישו כן לאחר זמן, אלא עונשו הוא בכך שקנאים יכולים לפגוע בו בדרך קנאות, וקנאי ההולך להימלך בבית דין אם הוא רשאי לעשות כן אינו בגדר קנאי. בדרך שונה פירש הרמ"ה שם: "אין מורין לו, שלא ניתנה רשות אלא למקנא מעצמו, דעושה מעשה ע"י עצמו, אבל ע"י שליח לא, והאי כי אתי ומימלך אי אמרינן ליה זיל קטול הו"ל שלוחין". לדבריו, האיסור להורות כן אינו דין בקנאי אלא בבית הדין, שהוא מעצם מהותו גורם ממסדי ולא קנאי, ואינו רשאי לפעול כקנאי, ובמתן הוראה לקנאי הוא יהפוך את הקנאי למעין שלוחם. דרך זו אפשרית אף היא גם לפי הרמב"ן, שאף אם מדובר בענישה בידי אדם, היא אינה יכולה להיעשות בידי הממסד.

דין מחודש נוסף שנלמד בסוגיה בסנהדרין הוא שאם "נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא". בנושא זה רבו הפירושים, ולא נקיפם כאן, אך נציין לפירושו של היד רמ"ה:

"ואם נהפך זמרי והרגו לפנחס, אעפ"י שלא פירש אין זמרי נהרג עליו, מ"ט דפנחס רודף הוה, שהרי אין מצווה להרגו אלא רשות בעלמא הוא, שהרי אין מורין לו, וכשם שניתן לפינחס רשות להרגו לזמרי כך ניתנה רשות לזמרי להציל את עצמו בנפשו של פינחס. והני מילי זמרי, אבל איניש אחרינא לא, דלאו רודף גמור הוא, דהא ברשות קא עביד. ומאי שנא איניש אחרינא, כיון דלדידיה נמי איכא רשותא למקטליה לזמרי, לא אתיהיבא רשותא לאצוליה, אבל זמרי גופיה לא אתיהיבא ליה רשותא למקטל נפשיה, הילכך אית ליה רשותא לאצולי נפשיה".

העובדה שגם אם הקנאי ישאל את בית הדין הם לא יורו לו לפעול מונעת את הגדרת הפעולה כמצווה, והיא אינה אלא רשות בעלמא (והשוו ר"ן על אתר). על כן, "כשם שניתן לפינחס רשות להרגו לזמרי כך ניתנה רשות לזמרי להציל את עצמו בנפשו של פינחס" – בית דין אינו יכול להורות בנושא, ולכן העמדה ההלכתית היא שבית דין מנער חוצנו מהעבריין ומשאיר אותו לחסדי הקנאי מבלי להתערב, ומכאן שהם נמצאים במעין אקס־טריטוריה שבה כל דאלים גבר, וזו הרשות שיש לשניהם. אולם אדם מן הצד שהיה מתערב והורג את פנחס היה פוגע באדם שאינו מכוון למעשה רצח, ועל כן היה מתחייב מיתה.

הגונב את הקסווה ואיסור "לא תגנובו"

כפי שראינו, המנחת חינוך סבור שגם לדעת הרמב"ם, שאין לאו דאורייתא ייחודי לגונב כלי שרת, הגונב עובר באיסור הכללי של "לא תגנובו". בהמשך דבריו (ס"ק ג) מסתפק המנחת חינוך אם דין "קנאין פוגעין בו" תקף כאשר האדם גנב כלי שרת השווה פחות מפרוטה. בשיעור על מצווה רכ"ד עסקנו בגדר האיסור בגנבת פחות משווה פרוטה, שהרמב"ם נקט שהוא איסור תורה שאין לוקים עליו אף שאינו ניתן להישבון, אך ראינו שהוא נספח לאיסור המרכזי, שהוא גנבת ממון.

מכל מקום, הצד לומר שבגנבת פחות משווה פרוטה אין דין "קנאין פוגעין בו" עשוי להיות שאף לשיטת הרמב"ן דין קנאין פוגעין בו נשען על האיסור הפורמלי שהגונב עבר עליו, אלא שלשיטת הרמב"ם איסור זה הוא "לא תגנובו", ובפחות משווה פרוטה אין מקום לסנקציות בגין איסור זה. ברם, כפי שראינו בחלק הראשון של השיעור, בדעת הרמב"ם נראה שדין קנאין פוגעין בו כלל אינו ענישה בגין לאו דאורייתא, ועל כן נראה שאין מקום להבנה זו. על כן נראה שאם יש מקום להסתפק בדין הגונב פחות משווה פרוטה, יסוד הספק הוא שיש מקום לומר שלא מדובר בגנבה של ממש גם לעניין הדין הייחודי של הגונב כלי שרת, שקנאין פוגעין בו. אולם מכיוון שדין ייחודי זה אינו בגין הפגיעה הממונית אלא בגין חילול השם הכרוך במצב זה ("מפני שחלל את המקדש, ואין תולין לדין שמים" בלשון רבנו דוד בחידושיו לסנהדרין פא ע"ב), מסתבר יותר לענ"ד שאין משמעות לשוויו הממוני של הכלי.

אשר לעצם הנחתו של המנחת חינוך שהגונב את הקסווה עובר ב"לא תגנובו", מדברי המאירי (סנהדרין פא ע"ב) נראה לא כן:

"הגונב את הקסוה, פי' בגמ' כלי שרת... ואין בזה לאו מיוחד, שהרי אין להם בעלים".

נראה שהמאירי מעוניין להסביר מדוע אין עוברים כאן על לאו, והוא מבאר שאין לכלי שרת בעלים, ויש לעיין בדבריו אם הוא הדין לקדושת בדק הבית, שאיסור מעילה יש בה אך ההקדש אינו בעלים לעניין איסור "לא תגנובו", או שמא ההקדש הוא בעלים אלא שבקדושת גוף של כלי שרת לא מדובר בהקדש כישות ממונית ועל כן אין הוא נחשב לבעלים.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] "כי הגנבה והגזל נקראין בליעה, כמו שכתוב 'חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ', ורבים כן" (רמב"ן בהשגותיו של ספר המצוות לרמב"ם, שורש שלישי).