מצווה שצו | תרומת מעשר

זהות המפריש ומהות המצווה

בפסוקים בסוף פרשת קֹרח מוטלת מצוות הפרשת תרומת מעשר ונתינתה לכוהן על הלוויים: "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר". אולם המנחת חינוך (ס"ק ג) מביא את שיטת אבא אלעזר בן גמלא במסכת גיטין (ל ע"ב – לא ע"א) שאף הישראל בעל היבול יכול להפריש בעצמו תרומת מעשר וליתנה לכוהן. הגמרא שם תהתה "וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר?", והשיבה שלשיטת אבא אלעזר בן גמלא אכן כך הוא:

"אבא אלעזר בן גמלא אומר: 'ונחשב לכם תרומתכם' – בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר... וכשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר".

התוספות (ל ע"ב ד"ה אין) הבינו שלא מדובר ברשות בלבד אלא במצווה, ועל כן יש להניח שיבול ששהה זמן ארוך בביתו של הישראל – הופרשה ממנו תרומת מעשר. אולם המנחת חינוך הבין אחרת מלשון הרמב"ם בהלכות תרומות (ג, יב):

"מצות תרומת מעשר שיפריש אותן בן לוי ממעשרו, שנאמר 'וכי תקחו מאת בני ישראל את המעשר', ויש לישראל להפריש אותה וליתנה לכהן, ויתן המעשר ללוי אחר שיפריש ממנו תרומתו, שהיא מעשר מן המעשר".

המנחת חינוך מבין מלשון הרמב"ם "דעיקר המצוה הוא על הלוי", כלשון הפסוקים, אך גם ישראל קיבל רשות לתרום. הוא מסביר שהחידוש הוא בכך שלכאורה בעל הבית אינו בעליו של המעשר הראשון לאחר הפרשתו, שכן הוא ממון השבט ושייך ללוויים, ובכל זאת יש לו יכולת להפריש תרומת מעשר מכוח הרשות שהתורה נתנה לו במסגרת הלימוד של אבא אלעזר בן גמלא.

האם שיטתו של אבא אלעזר בן גמלא מוסכמת? הרדב"ז (בביאורו לרמב"ם שם) הסביר שהרמב"ם פסק כמותו משום שבנקודה זו אין חולק, אך יעוין בדברי רבנו קרשקש (גיטין לא ע"א) שנקט שרבנן חולקים על אבא אלעזר בן גמלא משום שלא קיבלו את הנקודה שהמנחת חינוך הצביע עליה בדבר יכולת הישראל להפריש אף שאינו בעל המעשר:

"ובהא דבעל הבית ודאי פליגי, ואפשר דטעמייהו משום היקשא גופא (=היקש תרומת מעשר לתרומה גדולה שבן גמלא התבסס עליו) דמה כאן (=בתרומה גדולה) בבעלים אף כאן (=בתרומת מעשר) בבעלים, ובעלים דתרומת מעשר זהו לוי".

גם בתוספתא (תרומות א, יא בדפוסים) נראה שמדובר במחלוקת תנאים, וכך נראה שפירשוה בירושלמי (שם א, א).[1] המהרי"ט בתשובותיו (א, פה) אף פסק, שלא כרמב"ם, שאין כוח לישראל להפריש תרומת מעשר, ואף אין אפשרות לתת לו רשות משום שאף לוי ספציפי אינו בעליו של המעשר, ועל כן אין אפשרות להפריש תרומת מעשר כל עוד המעשר לא ניתן ללוי. בימינו המנהג הרווח הוא להתיר את הטבל על ידי הפרשה אך לא להעניק את המעשר הראשון ללוי, אך לפי גישת המהרי"ט אי אפשר להתיר את איסור הטבל ללא נתינה ממונית זו.

ננסה לעמוד על שאלה זו מתוך בירור עניינה של תרומת מעשר. פרשיות התרומות והמעשרות בסוף פרשת קרח מגיעות על רקע המתח בין כוהנים, לוויים וישראלים והצורך לחדד את הגבולות הראויים ואת יחסי הגומלין ביניהם. כפי שראינו בשבוע שעבר, התורה מבהירה שהכוהנים והלוויים אינם נוחלים נחלה בארץ ישראל, אך זאת מסיבות שונות. הלויים אינם נוחלים משום שהמעשר הוא נחלתם, ואת המעשר הם מקבלים חלף עבודתם באוהל מועד. אצל הכוהנים, לעומת זאת, הסיבה לכך שאינם נוחלים אינה זכאותם בתרומה אלא הקביעה שה' הוא נחלתם. התרומה ביסודה כלל אינה מיועדת לכוהנים, אלא מופרשת לה', והוא אשר בוחר להעניקה למשרתיו הכוהנים: "רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים". מסיבה זו התרומה קדושה ואסורה לזר, ואילו מעשר ראשון הוא חולין ומותר לזר והוא בגדר נחלת הלוויים.[2] וכאן, בסיומה של הפרשה, מגיע הציווי על תרומת מעשר:

"וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב. כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן".

התורה מצווה על הלוויים להתייחס למעשר כאל מקבילה לנחלה שישראל קיבלו, וכשם שישראל הוא בעלים על נחלתו אך נותן ממנה את הראשית כתרומה לה', כך הלוויים צריכים להרים מנחלתם את תרומת ה' ולתיתה לכוהנים, והדבר ייחשב להם כדגן מן הגורן, דהיינו שזכותם תהיה דומה לזו של ישראל על אף השוני המובנה. מבחינה זו, תרומת מעשר היא התחליף שיש ללוויים למצוות תרומה גדולה שיש לישראל.[3]

אולם מלבד היותה תרומה יש בתרומת מעשר היבט חשוב נוסף, והוא שאף היא בפני עצמה מעשר – מעשר מן המעשר. הווה אומר, הלוי – בדומה לישראל – נותן מעשר מתוך נחלתו, אלא שבניגוד לישראל, הנותן את המעשר ללוי, הלוי נותן את המעשר שלו לכוהן. נתינה זו ממונית ביסודה, והיא מאפשרת חלוקה הוגנת של הטובין בין ישראלים, לוויים וכוהנים. ברם בניגוד לישראל, שמפריש תרומה ומעשר, שהן שתי מתנות נפרדות לשני גורמים נפרדים, אצל הלוויים מדובר במתנה אחת, שכן היא ניתנת לגורם אחד, ובשל אופייה כתרומה היא כולה קודש.

לאור האמור אפשר להבין בנקל את שיטת החולקים על אבא אלעזר בן גמלא וסוברים שהמצווה מוטלת כולה על הלוויים, שכן כל עניינה של המצווה הוא ציווי על הלוויים לנהוג ב"נחלתם" בדומה לדרך שבה ישראל נוהגים בנחלתם. במסגרת שיטת אבא אלעזר בן גמלא, המנחת חינוך הבין בשיטת הרמב"ם שאין לישראל מצווה בהפרשת תרומת מעשר אך ניתנה לו רשות המאפשרת לו לעשות כן, וייתכן שהתועלת בכך היא שהוא יכול להתיר את המעשר הראשון מאיסור הטבל שיש בו, אף שאין בכך מצווה. לדוגמה, כאשר מסיבה זו או אחרת אין נותנים את המעשר ללוי (כפי שקורה בפועל בימינו), ההפרשה מאפשרת אכילה של פירות המעשר.

ברם התוספות במסכת גיטין נקטו כאמור שמצוות תרומת המעשר לשיטת בן גמלא היא גם על בעל הבית, וקשה להבין זאת, שהרי התורה ציוותה אף את הלוויים להרים תרומה לה' בדומה לישראל בנחלתו, וכיצד אפשר לראות כאן מצווה של ישראל? ונראה שלשיטה זו יש לומר שאף שמרכיב התרומה שבתרומת מעשר הוא אכן מצוותו של הלוי בלבד, מרכיב המעשר שבה אינו מוטל דווקא על הלוי, ועניינו בחלוקה צודקת של היבול, שתשעה אחוזים ממנו (לאחר הפרשת תרומה גדולה) מיועדים ללוויים ואחוז אחד מיועד לכוהן, והמצווה לדאוג לחלוקה זו מוטלת גם על בעל הבית. אם כן, אף שבן גמלא למד את יכולתו של ישראל להפריש תרומת מעשר מהיקש תרומת מעשר לתרומה, דווקא פן המעשר שבה הוא שעומד ביסוד העניין, וצ"ע בדבר.

ועוד נוסיף שאפשר שיש מקום אף לצעוד צעד נוסף ולומר שאף הלוי המפריש מעשר מן המעשר עושה זאת כמעין נציג של בעל הבית, שהפריש מעשר מיבולו על מנת שרובו יגיע ללוי ועשירית ממנו תגיע לכוהן, והלוי עושה זאת עבורו. כך למשל אפשר לבאר בשיטת הרמב"ן בספר המצוות (שכחת הלאווין, המצווה השביעית) שיש לאו מיוחד האוסר על הלוויים להפריש תרומת מעשר מן החלק הרע שבמעשר, בשונה מישראל המפריש תרומה גדולה מן הרע, שעובר בעשה בלבד ולא בלאו: הלוי מחויב להיות נציג נאמן לבעל הבית ולתת לכוהנים חלק שאינו פחות מזה של הלוי, וזאת בשונה מישראל המפריש תרומה גדולה, הזכאי להחליט איזה חלק הוא נותן לכוהן (אף שיש לו חובה לתת מן היפה). מכל מקום, באשר לפן התרומה שבתרומת מעשר נראה ברור שהלוי אינו נציג של בעל הבית.

כפי שראינו בשיעורנו על איסור טבל (מצווה רפ"ד), המנחת חינוך (שם ס"ק ג) האריך להוכיח שאפשר להפריש תרומת מעשר לפני מעשר ראשון, אף אם הדבר אסור משום "מלאתך ודמעך לא תאחר". מדובר בחידוש, והכסף משנה (מעשר ט, ו) סבר להדיא לא כן: "שהרי תרומת מעשר היא מעשר מן המעשר, ואם אין המעשר היאך יפריש מעשרו?!"; ויעוין בשו"ת הר צבי (זרעים א, סה) שהאריך בבירור שאלה זו.

ברם גם אם אין אפשרות להפריש תרומת מעשר קודם הפרשת המעשר, ברמב"ם מבואר שיש חומרה שונה בטבל כולו מפאת היותו טבול לתרומת מעשר בהשוואה לטבל שאינו טבול אלא למעשרות, שכן חיוב מיתה ישנו רק בטבל הטבול לתרומה או לתרומת מעשר, שבהן יש חיוב מיתה. הווה אומר, שהיבול כולו מחויב בתרומת מעשר וטבול לה, וייתכן שאף יש אפשרות להפרישה עוד בטרם יחול שם המעשר הראשון. ונראה שטבל זה הוא משום פן המעשר שבתרומת המעשר, שאף הישראל שייך בו, שכן פן התרומה שבה מתחדש רק לאחר הפרשת המעשר הראשון, שכעת הוא נחלה בפני עצמה החייבת בתרומה.

הפרשה באומד

המנחת חינוך (ס"ק ב) מפנה אותנו לשיטה נוספת של אבא אלעזר בן גמלא, שלגביה מפורשת בש"ס מחלוקת בינו לבין חכמים. בן גמלא, כזכור, השווה את מעמדה של תרומת מעשר לזה של תרומה לעניין יכולתו של בעל הבית להפריש תרומת מעשר, אך הוא השווה אותה גם לעניין הפרשה מאומד – כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ללא מדידה, כך גם תרומת מעשר. בגמרא בבכורות (נח ע"ב – נט ע"א) נאמר שרבי יוסי בר' יהודה סבר כבן גמלא, ואף הקיש משיטתו זו גם למעשר בהמה, אך תנא קמא לא סבר כן, והרמב"ם (תרומות ג, ד–י) פסק בנקודה זו שלא כבן גמלא:

"אין תורמין תרומה זו (=תרומה גדולה) לא במדה ולא במשקל ולא במנין, לפי שלא נאמר בה שיעור, אלא אומד ומפריש בדעתו כמו אחד מששים... תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד, אלא מדקדק בשיעורה, ואפילו בזמן הזה, שהרי שיעורה מפורש בתורה".

הרדב"ז, בדבריו הנזכרים לעיל, הקשה על הרמב"ם שאם אין הלכה כבן גמלא – מדוע פסק כמוהו לעניין יכולת בעל הבית להפריש, ותירץ שלגבי יכולת זו אין מחלוקת. כפי שראינו, ממקורות אחרים עולה אחרת, אך ודאי שיש היגיון בפסיקה המקבלת את עמדת בן גמלא לגבי יכולת ההפרשה אך דוחה את חידושו לגבי אומד, כפי שמבאר הרמב"ם: תרומה גדולה ניטלת באומד, שכן אין לה שיעור, אך כשם שמעשר ראשון אינו ניטל באומד (שכן יש לו שיעור, והממעט במעשרות – פירותיו מקולקלים, והמרבה במעשרות – פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים; עירובין נ ע"א), כך גם תרומת מעשר אינה ניטלת באומד.

אך כיצד נבין את שיטתו של אבא אלעזר בן גמלא, שגם תרומת מעשר ניטלת מאומד? התוספות (גיטין לא ע"א ד"ה כשם) אכן נקטו שבן גמלא חולק על עצם הכלל שהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים, ומתיר ליטול גם מעשר ראשון מאומד, כמובן באופן שיהיה ברור שהאדם נטל לכל הפחות עשירית מהיבול שנותר, ואם נטל מעבר לעשירית – ההפרשה כולה מוגדרת כמעשר ובתור שכזו גם ניתרת מאיסור טבל.

ברם מסברה יש מקום רב לומר שחידושו של אבא אלעזר בן גמלא הוא דווקא בתרומת מעשר. הווה אומר, בתרומה גדולה יש עניין דווקא ליטול באומד ולא במידה, משום שבמהותה היא נתינה של ראשית לקב"ה שאין לה שיעור, ואף שחכמים קבעו לה שיעורים בעין יפה, בינונית או רעה, במהותה היא ניתנת ללא שיעור ולכן זהו האופי הרצוי של הפרשתה. מעשר, לעומת זאת, הוא שיעור קצוב, שאינו מתיר את הכרי בפחות משיעורו ואינו חל ביותר משיעורו, ועל כן אין ליטלו מאומד. באשר לתרומת מעשר, עמדנו לעיל על אופייה הכפול, וייתכן שבן גמלא סובר שהיקשה לתרומה גדולה אומר שפן התרומה שבה מאפיל על פן המעשר שבה, ועל כן יש להפרישה בנדיבות ומאומד ולא במידה, ולגביה נקבע שאכן גם אם האדם חרג באומדו ונתן מעט מעבר למעשר מן המעשר חל שם תרומת מעשר על כל הפרשתו. בנקודה זו חלקו חכמים, והרמב"ם פסק כמותם, וסברו שתרומת מעשר דומה מבחינה זו למעשר, ועל כן אין להפרישה מאומד.

יש לשים לב לכך שבן גמלא למד את שתי ההלכות שעסקנו בהן – יכולת בעל הבית להפריש תרומת מעשר והפרשת תרומת מעשר מאומד – מהיקש תרומת מעשר לתרומה, אך לאור ניתוחנו לאורך השיעור ההלכה בדבר יכולת בעל הבית נובעת דווקא מפן המעשר שבתרומת מעשר (לפחות לשיטת התוספות שמדובר גם במצוה של בעל הבית), ואילו ההלכה בדבר האומד אכן נובעת מפן התרומה שבו. אם נכונים הדברים, עולה שאבא אלעזר בן גמלא מדגיש בדבריו את אופייה הכפול של תרומת מעשר, ואם חכמים חולקים עליו בשתי הנקודות – הם נוטים פחות להדגשה זו, וסוברים שמדובר במצווה של הלוי בלבד אף אם המוקד הוא יותר באופייה כמעשר.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] כך פירש בתוספתא כפשוטה (עמ' 300). על פי גרסת הגר"א ופירוש המנחת ביכורים התנאים מסכימים שבעל הבית יכול להפריש תרומת מעשר, ולא נחלקו אלא אם מותר לכתחילה לעשות כן.

[2] פסוק אחד החורג מהנימה הכללית בפרשה הוא "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (יח, כד). מפסוק זה מתקבל הרושם שגם המעשר ניתן ביסודו לה', והוא אף מכונה "תרומה", וה' הוא הנותן אותו ללוויים כנחלה. ואכן מפסוק זה למד רבי מאיר (יבמות פו ע"א) שגם במעשר ראשון יש קדושה והוא אסור לזר, ורק לוויים מותרים באכילתו. ברם שיטה זו לא נפסקה להלכה, וביחס למעשר ראשון התקבל הדגש הממוני, והוא בגדר מתנת חולין.

[3] ויעוין בספרי זוטא שלמד מהפסוק המפתיע שנידון בהערה הקודמת שאפשר להפריש תרומה גדולה ממעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר על יבול הטבול לתרומה גדולה, וזאת משום שהיותו טבול לתרומת מעשר מחשיב אותו כטבול לתרומה: "מניין לבן לוי שרצה לעשות ממעשר ראשון תרומה גדולה מניין שעושה? ת"ל 'כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה' – מכאן שאם רצה לעשותו תרומה לאחרים עושה. יכול אף שניטלה תרומתו יהא עושה אותו תרומה לאחרים? ת"ל 'את מקדשו ממנו' – בזמן שקדשו בתוכו עושה אותו תרומה לאחרים, אין קדשו בתוכו אין עושה אותו תרומה לאחרים".