מצווה רפד | איסור טבל

איסורי טבל – אחד או שניים?

"וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה': וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם".   (ויקרא כב, טו–טז)

"מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה? דכתיב 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל [את] אשר ירימו לה'' – בעתידים לתרום הכתוב מדבר, ויליף חילול חילול מתרומה: מה להלן במיתה, אף כאן במיתה". (סנהדרין פג ע"א)

"כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות, קודם שיפריש ממנו נקרא טבל, ואסור לאכול ממנו, שנאמר 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'', כלומר לא ינהגו בהן מנהג חולין ועדיין קדשים שעתידין להתרם לא הורמו.         
והאוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים, שנאמר 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל וגו' והשיאו אותם עון אשמה'.          
אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות, ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני, הרי זה לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה, שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר... 
אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות בכלל שנאמר 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו''".   (רמב"ם מאכלות אסורות י, יט–כא)

המנחת חינוך (ס"ק ז) מבאר שלשיטת הרמב"ם שני לאווים נפרדים ועצמאיים נאמרו באיסור טבל:

א. לאו האוסר טבל הטבול לתרומה (או לתרומת מעשר או לחלה, שאף הן נחשבות לתרומה), והעובר על לאו זה חייב מלקות ומיתה בידי שמיים.

ב. לאו האוסר טבל שהופרשו ממנו תרומה ותרומת מעשר אך טרם הופרשו ממנו מעשרות, וכגון טבל שהופרשו ממנו תרומה ומעשר ראשון וטרם הופרש ממנו מעשר עני (שלכשיופרש אין בו אלא זכות ממונית לעניים אך לא איסור) או מעשר שני (שלכשיופרש תהיה בו קדושה וייאסר באכילה מחוץ לירושלים), וכן טבל שהופרשו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר בטרם הופרש מעשר ראשון (בהנחה שדבר זה אפשרי).[1] האוכל טבל זה עובר בלאו וחייב מלקות אך אינו חייב מיתה בידי שמיים.

המנחת חינוך סבור שלדעת הרמב"ם האוכל כזית מטבל שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כלל עובר בשני הלאווין ולוקה פעמיים, ואילו האוכל חצי כזית מטבל שאין בו אלא הלאו הראשון, וכגון מעשר ראשון שטרם הפרישו ממנו תרומת מעשר, וחצי כזית מטבל שאין בו אלא הלאו השני, כגון טבל שלא נותר אלא להפריש ממנו מעשר עני, אינו לוקה, שכן אלו שני שמות שאינם מצטרפים.

אומנם יש להקשות על המנחת חינוך מהברייתא המובאת במסכת מכות (כ ע"א), שנקטה שמי שאוכל תאנה שלא הפרישו ממנה תרומות ומעשרות כלל אינו לוקה אלא אחת. הערוך לנר שם ביאר שאף שיש שני לאווין שונים, הלאו השני טרם חל על התאנה, משום שלהבנתו מהותו של איסור טבל היא אכילה קודם הפרשה מדבר שהתורה מחייבת להפריש ממנו, ומכיוון שכל עוד לא הופרשה תרומה גדולה אסור להפריש מעשרות,[2] הרי שאיסור זה של טבל עדיין לא חל.

לעומתו, החזון איש העלה אפשרות לחלוק באופן יסודי יותר על עמדת המנחת חינוך: אפשר לטעון שהדרשה האוסרת טבל שאינו טבול אלא למעשרות מ"לא תוכל לאכול בשעריך" אינה אלא לימוד המרבה טבל שכזה ומכליל אותו באיסור טבל של "ולא יחללו" בדומה לטבל הטבול לתרומה. אולם החזון איש התקשה בכך, שאם כן היה לנו לומר שיהיה חיוב מיתה בידי שמיים בטבל זה.

והנה באמת נחלקו חכמים ורבי יוסי בסוגיה ביבמות (פו ע"א) אם יש חיוב מיתה בידי שמיים בטבל הטבול למעשרות, והרמב"ם פסק כרבי יוסי שאין אלא לאו בעלמא שנלמד מ"לא תוכל לאכול בשעריך". אפשר אפוא ליישב את דברי המנחת חינוך ולומר שהברייתא במסכת מכות אינה אלא לדעת חכמים, ולשיטתם מדובר בלאו אחד. ברם אפשר שאף לשיטת רבי יוסי יש מקום להציע עמדה דומה לזו של החזון איש, ולהתמודד עם קושייתו ממיתה בידי שמיים, כפי שנבאר.

כאמור, חכמים חולקים על רבי יוסי ונוקטים שאף בטבל שאינו טבול אלא למעשר עני יש חיוב מיתה בידי שמיים. מנגד, רבי אליעזר לפי שיטת רב יוסף (נדרים פד ע"א–ע"ב) סבר שמעשר עני אינו טובל כלל ועיקר, ואין איסור לאו באכילת יבול שלא הפרישו ממנו מעשר עני. כך ביאר זאת הר"ן (שם):

"אי אפשר שיהא הכרי עצמו חמור מפני מעשר עני המעורב בו יותר ממעשר עני עצמו, דבשלמא תרומה בדין הוא שתהא טובלת, דכיון שהיא עצמה אסורה ראוי הוא שתאסור תערובתה, דכיון דעל כרחו צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם, ומשום הכי אוסרת, אבל מעשר עני, שהוא עצמו מותר לזרים, היאך יהא תערובתו חמור ממנו".

הר"ן מסביר שלשיטה זו איסור טבל אינו נובע מביטול החובה להפריש, שהתורה אוסרת את הטבל עד שהאדם יקיים את חובתו, אלא מכך שהמתנות שיש להפריש קיימות באופן רעיוני כבר מעצם חלות חיוב ההפרשה, וכשהתורה מטילה חיוב הפרשה היא מגדירה את הטבל כמעין תערובת של חולין עם המתנה המדוברת, שחובת ההרמה מונעת ממנה להתבטל (ויעוין בלשון הגמרא נדה ז ע"א, שחולין הטבולים לחלה "פתיכא בהו תרומה"). אומנם תערובת זו הופכת לחפצא של איסור בפני עצמו, שכזית ממנו נחשב לכזית של איסור ולא של תערובת איסור והיתר, אבל לא ייתכן שהתערובת תהיה חמורה מן האיסור העומד ביסודה, ועל כן מעשר עני, שאין בו כל איסור, אינו טובל. אומנם אין הלכה כדעה זו אלא כמאן דאמר שמעשר עני טובל, אך הר"ן מסביר שאין כאן דחייה של הסברה הנזכרת מעיקרה אלא ריבוי של איסור נוסף מכוח הדרשה:

"ומאן דסבירא ליה טובל מפיק ליה טובל מדרשא, וכדתניא בפרק יש מותרות: יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר, הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו מעשר עני, מנין? תלמוד לומר 'לא תוכל לאכול בשעריך', ולהלן הוא אומר 'ואכלו בשעריך ושבעו' – מה שעריך האמור להלן מעשר עני, אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא 'לא תוכל'".

לאור דברי הר"ן יש מקום לשוב אל הצעתו של החזון איש, שדרשת "לא תוכל לאכול בשעריך" אינה אלא לימוד שאף טבל שאינו טבול אלא למעשר עני נכלל בלאו הכללי של טבל, ולבאר מדוע אין בו חיוב מיתה בידי שמיים. נראה שדרשה זו לימדה שאיסור טבל בלאו מבוסס על חובת ההפרשה, מעין דרכו של הערוך לנר שראינו לעיל, שכאשר התורה מחייבת הפרשה של מתנה היא אוסרת את הטבל עד הפרשת אותה מתנה, וזאת אפשר לומר אף כאשר באותה מתנה גופה אין כל איסור. אולם חיוב מיתה בידי שמיים שבטבל מבוסס על חיוב מיתה בידי שמיים שבתרומה (ובתרומת מעשר וחלה), הקיימת מבחינה רעיונית עוד בטרם ההפרשה, וזו משמעות הגזרה השווה "חילול – חילול" מתרומה שלימדה על חיוב מיתה בידי שמיים בטבל. כיוון שכך, לעניין מלקות מדובר בלאו אחד, ואין מקום לחייב שתי מלקויות על אכילת תאנה שלא הופרשו ממנה מתנות.

והנה התוספות ביבמות (פו ע"א ד"ה מה) הבינו בשיטת רש"י שאף הוא נקט שטבל הטבול לתרומה אסור מחמת התרומה המעורבת בו, שיש בה חיוב מיתה, אבל דחו את דבריו בטוענם ש"אי מטעם זה לא ליתסר טבל לכהן, כיון דתרומה שריא ליה"! זו אכן קושיה חזקה על השיטה המדוברת, שלפיה יש איסור גם לכוהנים מחמת מתנה המעורבת בכרי על אף שלכשתופרש אותה מתנה הם יהיו מותרים בה. כפי שכבר הבאתי בשיעור על איסור תרומה לזר, ביישוב קושיה זו נראה שיש לאמץ את דברי הר"י ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (סימן ב'), שתרומה היא מתנה שביסודה ניתנת לגבוה ואסורה להדיוט, אלא שלאחר ההפרשה הקב"ה מתירה לכוהנים והם זוכים משולחן גבוה, וכפי שאמר הקב"ה לאהרן הכוהן: "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן, רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' – לְךָ נְתַתִּים". לפי גישת רש"י והר"ן, נראה שלתרומה יש קדושת ראשית הקיימת בה מעצם יצירת היבול והגעתו לחיוב תרומות ומעשרות, וקדושה זו אוסרת אותה להדיוט, ורק לאחר ההפרשה מתחדש היתרה לכוהן.

ביטול טבל בתערובת

הגמרא במסכת עבודה זרה (עג ע"ב) אומרת שטבל חמור משאר איסורי תורה, שכאשר הוא מתערב מין במינו הוא אוסר בכלשהו ואינו בטל. הגמרא שם מנמקת זאת בכך ש"כהיתרו כך איסורו", וכשם שֶׁחִטָּה אחת של תרומה פוטרת את כל הכרי כך גם כלשהו של טבל אוסר את כל התערובת. במסכת נדרים (נח ע"א) הובא הסבר שונה לחומרתו של הטבל, ולפיו טבל אוסר בכלשהו בשל היותו דבר שיש לו מתירין, שכן אפשר לתקנו בהפרשה. התוספות במסכת עבודה זרה (שם ד"ה טבל) ביארו שיש צורך בשני נימוקים אלו, שכן טבל אוסר בכלשהו גם בנסיבות שבהן אי אפשר לתקנו וגם כאשר הוא טבול לדבר שיש בו שיעור, כגון מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר. מכל מקום, הרמב"ם (מאכלות אסורות טו, ב) לא הביא אלא את הטעם של דבר שיש לו מתירין, והמנחת חינוך (ס"ק יד) הקשה על טעם זה קושיה חזקה ביותר.

רש"י (ביצה ג ע"ב ד"ה אפילו) ביאר שדבר שיש לו מתירין אינו בטל משום ש'עד שתאכלהו באיסור תאכלהו בהיתר'. בדברים אלו גלומה הנחה מחודשת, שלפיה כאשר אוכלים איסור שבטל ברוב, יש בתערובת גורם בעייתי, אלא שההלכה מתירה לנו לאוכלו, ולכן ראו חכמים להחמיר שלא לעשות כן אם יש אפשרות אחרת. אולם לטענת המנחת חינוך קשה ליישם דברים אלו במקרה של טבל שנתבטל ברוב. התוספות (נדרים נח ע"א ד"ה כל) העלו שכדי להתיר טבל שנתערב ברוב היתר יש להפריש עליו מדמאי או מעציץ שאינו נקוב, שאינם חייבים בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן, שאם לא כן הרי זה בגדר מפריש מן החייב מדאורייתא על הפטור מדאורייתא, ואין לעשות כן. כלומר מדאורייתא הטבל בטל ברוב, ועל כן הוא פטור מהפרשת תרומות ומעשרות, ואי אפשר להפריש עליו מן החייב דאורייתא. לפי זה, מעלה המנחת חינוך, הסיבה היחידה לכך שאפשר להפריש מטבל דרבנן על הטבל שנתבטל היא שחכמים אסרו את הטבל שנתבטל, שאם לא כן הוא היה פטור אף מדרבנן, אולם הסיבה היחידה לכך שחכמים אסרו את הטבל היא שאפשר להתירו בהפרשה, ובכך יש לכאורה היפוך סיבה ומסובב, שכן אם חכמים לא יאסרו את הטבל, לא יהיו לו מתירין!

המנחת חינוך סבר שקושיה חריפה זו היא ראיה גדולה לשיטתו המפורסמת של הר"ן (נדרים נב ע"א), שהעלה כיוון שונה ביסוד דין דבר שיש לו מתירין. במשנה בזבחים (ח, ו) נחלקו התנאים בעניין ביטול מין במינו: רבי יהודה סובר שמין במינו אינו בטל, אך הלכה כחכמים, שאף מין במינו בטל. בפשטות נראה שרבי יהודה סובר שכאשר מין מתערב בשאינו מינו, הרוב משנה את המיעוט איכותית; ואילו כאשר מין מתערב במינו, הביטול הוא כמותי בלבד, ואין בכך כדי להתיר את האיסור; וחכמים מודים להבחנה בין שני סוגי הביטול, אלא שלדעתם גם ביטול כמותי גרידא מתיר את האיסור. אולם הר"ן חידש שחכמים מסכימים עקרונית לשיטת רבי יהודה, שרק מין בשאינו מינו בטל, אלא שהם סבורים שעצם ההבדל ההלכתי בין החומרים – שזה אסור וזה מותר – מגדיר אותם כשני מינים שונים, ולכן תערובת של איסור והיתר נחשבת מין בשאינו מינו. במה דברים אמורים? בשאין לאיסור היתר. אבל אם האיסור עתיד להיות ניתר, זהותו כאיסור אינה מוצקה דייה, ועל כן התערובת נחשבת מין במינו, והאיסור אינו בטל. אולם כאשר החומרים שונים גם מבחינה מציאותית, השוני המציאותי מצטרף לשוני ההלכתי הקלוש, וביחד הם מגדירים את התערובת כמין בשאינו מינו. המנחת חינוך סבור שעמדת הר"ן עשויה להצדיק את החומרה גם בטבל, שאף על פי שאין אפשרות מעשית לתקנו, שכן הדבר יהיה בגדר מפריש מן החיוב על הפטור, מבחינת מהות האיסור הוא איסור שניתן להיתר בהפרשה, ולכן מעמדו כאיסור קלוש וביטולו בהיתר הוא בגדר מין במינו, שאינו בטל.

אולם על אף החידוש המבריק שבדברי הר"ן, שיטתו היא שיטה חריגה בדין דבר שיש לו מתירין, וקשה לומר שאין ביאור לדברי הגמרא אלא על פי דרכו. לולא דברי התוספות בנדרים, שאין להפריש על טבל שנתערב ברוב היתר אלא מטבל דרבנן, אפשר היה להציע שאפשר להפריש עליו מטבל דאורייתא ואין כאן הפרשה מן החיוב על הפטור, שכן הטבל מצד עצמו הוא בגדר חיוב, אלא שיש היתר מהתורה לאוכלו בגלל ביטולו ברוב, אך הביטול אינו מבטל את עצם מהות החפצא כטבל ועל כן ניתן להפריש עליו. אולם התוספות כאמור הבהירו שהטבל שהתבטל הוא בגדר פטור מדאורייתא, ולשיטתם נראה שאף שמהתורה אין אפשרות להתיר את הטבל במצב זה, הביטול של איסור הטבל הוא מצב שאינו רצוי לכתחילה, ועל כן תיקנו חכמים לאסור אותו ובכך מיניה וביה לחדש לו אפשרות להיתר באמצעות הפרשה עליו מטבל דרבנן.

עוד יצוין שבדברינו נקטנו כדברי המנחת חינוך, שלדעת הרמב"ם טבל אוסר בכלשהו מדרבנן משום דבר שיש לו מתירין, אך רבי שלמה מחעלמא (מרכבת המשנה תרומות ה, יז) הבין אחרת, ולדעתו האפשרות להתיר את הטבל באמצעות הפרשה מונעת ביטול מדאורייתא, משום שהרי זה כתערובת שאפשר לברר את חלקיה, שכלל אין בה ביטול. גישה זו מחודשת, וודאי שהתוספות בנדרים לא קיבלו אותה, אך היא מעוררת שאלות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] המנחת חינוך (ס"ק ג) האריך להראות שהדבר אפשרי, בניגוד לעמדת הכסף משנה (מעשר ט, ו), ולא נעסוק בכך כאן.

[2] המשנה מסדר ההפרשה עובר באיסור "מלאתך ודמעך לא תאחר", והקדשנו לכך את השיעור על מצווה ע"ב.