פרק ל"ב / הנבואות האחרונות על מצרים

  • הרב אמנון בזק
א. הנבואה השישית: הקינה על פרעה
הנבואה השישית על מצרים מתחילה במצג קצר:
(א) וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁנֵי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ[1] הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים וַתָּגַח[2] בְּנַהֲרוֹתֶיךָ וַתִּדְלַח[3] מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס[4] נַהֲרוֹתָם:
נבואה זו מוגדרת כ"קינה", אך היא שונה מהקינות על צור שבפרקים כ"ו–כ"ח: אין היא מנוסחת בלשון עבר, כביטוי למוחלטות הגזרה, כי אם בלשון עתיד. ובכל זאת היא קרויה 'קינה': אומנם הדברים אמורים בלשון עתיד, שהרי טרם אירעו, אבל עצם הגדרת התיאור כ'קינה', יש בו כדי להעצים את תפיסת האירועים כגזרה קיימת ועומדת.
בפתיחה מובאת הטענה שתשמש בסיס להמשך הנבואה: פרעה דימה עצמו ל"כְּפִיר גּוֹיִם", כלומר למלך השולט על כל העמים, אך באמת הדימוי היותר מתאים לו הוא תנין, כפי שכבר תואר בפרק כ"ט. ההבדל המרכזי בין שני הדימויים הוא שהאריה יכול לנוע לכל מקום ולבסס את שלטונו, ואילו התנין מתבוסס ברפש, שכן בתנועותיו המגושמות הוא מעכיר את המים שהוא שוכן בהם. נראה שמשמעות המשל היא שאומנם יש לפרעה כוח כתנין, אך כוח זה יהיה בעוכריו, שכן הוא מסב נזק לסביבותיו, וחיותו במים מקילה בסופו של דבר על צידתו.
מפלתו של התנין מתוארת בהרחבה בפסוקים הבאים:
(ג) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וּפָרַשְׂתִּי עָלֶיךָ אֶת רִשְׁתִּי[5] בִּקְהַל עַמִּים רַבִּים[6] וְהֶעֱלוּךָ בְּחֶרְמִי: (ד) וּנְטַשְׁתִּיךָ[7] בָאָרֶץ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה אֲטִילֶךָ וְהִשְׁכַּנְתִּי עָלֶיךָ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְהִשְׂבַּעְתִּי מִמְּךָ חַיַּת כָּל הָאָרֶץ:[8] (ה) וְנָתַתִּי אֶת בְּשָׂרְךָ עַל הֶהָרִים וּמִלֵּאתִי הַגֵּאָיוֹת רָמוּתֶךָ:[9] (ו) וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ צָפָתְךָ[10] מִדָּמְךָ אֶל הֶהָרִים וַאֲפִקִים יִמָּלְאוּן מִמֶּךָּ: (ז) וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ[11] שָׁמַיִם וְהִקְדַּרְתִּי אֶת כֹּכְבֵיהֶם שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ וְיָרֵחַ לֹא יָאִיר אוֹרוֹ: (ח) כָּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם עָלֶיךָ וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל אַרְצְךָ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (ט) וְהִכְעַסְתִּי לֵב[12] עַמִּים רַבִּים בַּהֲבִיאִי שִׁבְרְךָ בַּגּוֹיִם[13] עַל[14] אֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם: (י) וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר[15] בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם וְחָרְדוּ לִרְגָעִים[16] אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ:
תיאור מפלתו של התנין נחלק לשלושה חלקים:
  1. בתחילה (פס' ג–ו) בא תיאור מעורר גועל של הריגת התנין והשלכתו על פני השדה, של בעלי החיים העטים על פגרו ואוכלים אותו ושל דמו הניגר בין ההרים וממלא את האפיקים.
  2. לאחר מכן (פס' ז–ח) נאמר שהמפלה תיכרך בקדרות של גורמי השמיים – השמש, הירח והכוכבים – שיחדלו לתת את אורם. מוטיב ההחשכה מופיע בקיצור כבר בנבואות על מצרים שבפרק ל': "יוֹם עָנָן", "חָשַׂךְ הַיּוֹם... עָנָן יְכַסֶּנָּה" (ל', ג, יח), אך כעת הוא מובא ביתר פירוט, ויוצר זיקה למכות מצרים. המילים "וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם וְהִקְדַּרְתִּי אֶת כֹּכְבֵיהֶם שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ... וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל אַרְצְךָ" מזכירות את האמור במכת הארבה: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שמות י', טו), וכמובן את האמור במכת חושך: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם, כב). אשר לעצם התיאור, אפשר שהדברים כפשוטם, והכוונה לאירועים של החשכת המאורות בעטיין של תופעות קוסמיות כלשהן, ואפשר שאין זו אלא מטפורה לצער, אבל וכאב. בלשון דומה ניבא ישעיהו על מפלת בבל: "כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ" (ישעיהו י"ג, י).[17] ויש כאן גם הקבלה לנבואה הקודמת: "כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן" (לעיל ל"א, טו).
  3. בסיום (פס' ט–י) מתוארת תגובת העמים למפלתה של מצרים. שלא כמו בפרק הקודם – שבו מצאו העמים בירידת מצרים לשאול נחמה, שאפילו מעצמה גדולה כמצרים, סופה יהיה כסופן של האומות שהכניעה – כאן מתוארת תגובה של כעס ובהלה. אבל אין סתירה בין הדברים: הכעס והבהלה לא יבטאו השתתפות בצערם של המצרים, שהרי הללו יהיו גם נחלתן של "אֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם". הסיבה לפחד ולבהלה היא עצם ההיתכנות של נפילת מעצמה גדולה שכזו, וההכרה ששום עם אינו חסין מפני מפלה ביד ה'. כשיראו הגויים את חרבו של ה' מתנופפת לנגד עיניהם כדי לפגוע במצרים, יחששו אף הם מפני החרב המאיימת הזו, שמא תפגע גם בהם בעתיד. יש כאן לשונות רבים הדומים למה שנאמר בפרקים הקודמים על מלך צור: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר" דומה ל"כֹּל יֹשְׁבֵי הָאִיִּים שָׁמְמוּ עָלָיִךְ וּמַלְכֵיהֶם שָׂעֲרוּ שַׂעַר" (כ"ז, לה); "וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" כנגד "וְחָרְדוּ לִרְגָעִים וְשָׁמְמוּ עָלָיִךְ... יֶחְרְדוּ הָאִיִּן יוֹם מַפַּלְתֵּךְ" (כ"ו, טז–יח); ועוד.
 
ב. הנמשל: חרב מלך בבל
כעת יחזקאל עובר אל הנמשל, המכוון, כפי שראינו גם בנבואות הקודמות, למפלת מצרים בידי מלך בבל:
(יא) כִּי כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל תְּבוֹאֶךָ: (יב) בְּחַרְבוֹת גִּבּוֹרִים אַפִּיל הֲמוֹנֶךָ עָרִיצֵי גוֹיִם[18] כֻּלָּם וְשָׁדְדוּ אֶת גְּאוֹן מִצְרַיִם וְנִשְׁמַד כָּל הֲמוֹנָהּ: (יג) וְהַאֲבַדְתִּי אֶת כָּל בְּהֶמְתָּהּ מֵעַל מַיִם רַבִּים וְלֹא תִדְלָחֵם רֶגֶל אָדָם עוֹד וּפַרְסוֹת בְּהֵמָה לֹא תִדְלָחֵם:[19] (יד) אָז אַשְׁקִיעַ מֵימֵיהֶם וְנַהֲרוֹתָם כַּשֶּׁמֶן אוֹלִיךְ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (טו) בְּתִתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה וּנְשַׁמָּה אֶרֶץ מִמְּלֹאָהּ[20] בְּהַכּוֹתִי אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי בָהּ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
שלא כמו במשל, המוקד בנמשל אינו פרעה דווקא: העונש עתיד לבוא על ארץ מצרים כולה, אנשיה ייפלו בחרב, והיא תיעשה שוממה מאדם ומבהמה. מן הכתוב עולה שמימי מצרים היו מטונפים מרגלי האדם והבהמה שבאו לשתות מהם, וזהו הנמשל לדימוי פרעה לתנין הרובץ ביאור ומעכיר את מימיו. משיושמדו אנשי מצרים בחרב מלך בבל, ואף בהמתם תאבד, שוב לא יהיה מי שידליח את המים, הבוץ והעפר ישקעו, והמים יזרמו כשמן צלול. ואף כאן, לאחר שתבוא מצרים על עונשה – "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".
יחזקאל מסיים נבואה זו במה שפתח – היותה קינה, שאומנם אינה מנוסחת בלשון עבר, אך היא כה ודאית, עד שהנביא כבר רואה לנגד עיניו את אמירתה:
(טז) קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ עַל מִצְרַיִם וְעַל כָּל הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
ארבע פעמים חוזר בפסוק זה השורש קי"ן, ובכך מודגשת שוב מוחלטותו של חורבן מצרים בעתיד, עד שהנביא כבר רואה בעיני רוחו את בנות הגויים מקוננות עליו.
 
ד. הנבואה השביעית: נהי על ירידתה של מצרים לשאול
את קובץ הנבואות על מצרים ואת כל קובץ הנבואות על הגויים חותמת הנבואה השביעית, המיוחדת במבנֶהָ ובסגנונה. בפתיחתה של הנבואה נאמר:
(יז) וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ[21] הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יח) בֶּן אָדָם נְהֵה[22] עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם וְהוֹרִדֵהוּ[23] אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם[24] אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת יוֹרְדֵי בוֹר:[25] (יט) מִמִּי נָעָמְתָּ[26] רְדָה וְהָשְׁכְּבָה[27] אֶת עֲרֵלִים:[28] (כ) בְּתוֹךְ חַלְלֵי חֶרֶב יִפֹּלוּ חֶרֶב נִתָּנָה[29] מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ:[30] (כא) יְדַבְּרוּ לוֹ אֵלֵי גִבּוֹרִים מִתּוֹךְ שְׁאוֹל אֶת עֹזְרָיו יָרְדוּ שָׁכְבוּ הָעֲרֵלִים חַלְלֵי חָרֶב:[31]
יחזקאל מצטווה כאן לשאת בעצמו נהי על מצרים, במקביל לקינה שבחלקו הראשון של הפרק. עם זאת, יש הבדל משמעותי בין הקינה לבין הנהי: הקינה הייתה על מפלתה הפיזית של מצרים בידי בבל, ואילו הנהי מתמקד בירידתה לארץ תחתיות, היא השאול. הירידה לשאול כבר תוארה, כזכור, בסוף פרק ל"א, אך התיאור כאן עומד להיות מפורט הרבה יותר. אף שמצרים אינה רואה את עצמה כמיועדת להגיע לשאול, מופנית אליה הקריאה: "מִמִּי נָעָמְתָּ?!" – מדוע את חושבת שגורלך צריך להיות שונה מגורל העמים האחרים? המתים שבשאול ימשכו אליהם את מצרים ואת יושביה, ושם ילעגו גיבורי העמים האחרים לפרעה ולעוזריו, שסופם שירדו אף הם ושכבו עם הערלים חללי החרב.
מכאן הנהי עובר לפירוט של שבעה עמים היושבים בשאול. שבעת העמים מנויים בחמש יחידות נפרדות, שכל אחת מהן פותחת במילה "שָׁם" – דהיינו בשאול. שם, בשאול, עתידים המצרים לפגוש עמים שונים, שגורלם מתואר בלשון דומה אך בגיוון מסוים. על כולם נאמר שירדו לשאול על כל אנשיהם, ושחללי החרב שלהם נקברו עם יורדי בור. מניין שבעת העמים סמלי, ויש לו משמעות מיוחדת בנבואה השביעית על מצרים. הינה אפוא חמש היחידות ושבעת העמים, על ההבדלים הקלים שביניהם:
(כב) שָׁם אַשּׁוּר וְכָל קְהָלָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתָיו כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בֶּחָרֶב: (כג) אֲשֶׁר נִתְּנוּ קִבְרֹתֶיהָ בְּיַרְכְּתֵי בוֹר וַיְהִי קְהָלָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים נֹפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּית בְּאֶרֶץ חַיִּים:[32]
(כד) שָׁם עֵילָם[33] וְכָל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר יָרְדוּ עֲרֵלִים[34] אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר: (כה) בְּתוֹךְ חֲלָלִים נָתְנוּ מִשְׁכָּב לָהּ בְּכָל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתֶהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים חַלְלֵי חֶרֶב כִּי נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר בְּתוֹךְ חֲלָלִים נִתָּן:
(כו) שָׁם מֶשֶׁךְ תֻּבַל[35] וְכָל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרוֹתֶיהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים מְחֻלְלֵי חֶרֶב כִּי נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים: (כז) וְלֹא יִשְׁכְּבוּ אֶת גִּבּוֹרִים נֹפְלִים מֵעֲרֵלִים אֲשֶׁר יָרְדוּ שְׁאוֹל בִּכְלֵי מִלְחַמְתָּם וַיִּתְּנוּ אֶת חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם[36] וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם[37] כִּי חִתִּית גִּבּוֹרִים בְּאֶרֶץ חַיִּים:[38] (כח) וְאַתָּה[39] בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשָּׁבַר וְתִשְׁכַּב אֶת חַלְלֵי חָרֶב:
(כט) שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכָל נְשִׂיאֶיהָ אֲשֶׁר נִתְּנוּ בִגְבוּרָתָם אֶת חַלְלֵי חָרֶב הֵמָּה אֶת עֲרֵלִים יִשְׁכָּבוּ וְאֶת יֹרְדֵי בוֹר:
(ל) שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן כֻּלָּם וְכָל צִדֹנִי[40] אֲשֶׁר יָרְדוּ אֶת חֲלָלִים בְּחִתִּיתָם מִגְּבוּרָתָם בּוֹשִׁים[41] וַיִּשְׁכְּבוּ עֲרֵלִים אֶת חַלְלֵי חֶרֶב וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר:
הפתיחה באשור מתאימה לפירוש שהוצע בפרק הקודם, ולפיו יש שם משל בתוך משל – מצרים משולה לאשור, ואשור עצמה משולה לארז הלבנון – והנבואה יוצרת זיקה בין ירידת אשור לשאול לירידת מצרים לשאול. כפי שהזכרנו שם, חורבנה של אשור קדם לחורבנה של מצרים, ועל כן אך טבעי הדבר שמצרים תפגוש בשאול את אשור.
לאחר אשור יחזקאל מזכיר את עילם. על הפורענות הצפויה לעילם ניבא כבר ירמיהו: "אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל עֵילָם בְּרֵאשִׁית מַלְכוּת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם רֵאשִׁית גְּבוּרָתָם. וְהֵבֵאתִי אֶל עֵילָם אַרְבַּע רוּחוֹת מֵאַרְבַּע קְצוֹת הַשָּׁמַיִם וְזֵרִתִים לְכֹל הָרֻחוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִהְיֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא שָׁם נִדְּחֵי עֵילָם" (ירמיהו מ"ט, לד–לו). מסתבר שזוהי נבואה לעתיד לבוא, שעתידה להתגשם בעוד כמה עשרות שנים.[42]
מה שקרה לכל הממלכות האלה צפוי גם למצרים, שתפגוש אותן בשאול:
(לא) אוֹתָם יִרְאֶה פַרְעֹה וְנִחַם עַל כָּל הֲמוֹנֹה חַלְלֵי חֶרֶב פַּרְעֹה וְכָל חֵילוֹ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (לב) כִּי נָתַתִּי אֶת חִתִּיתִי [חתיתו כתיב] בְּאֶרֶץ חַיִּים[43] וְהֻשְׁכַּב בְּתוֹךְ עֲרֵלִים אֶת חַלְלֵי חֶרֶב פַּרְעֹה וְכָל הֲמוֹנֹה נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
כשם שבפרק הקודם (ל"א, טז) היו עמים שהתנחמו בראותם את מצרים יורדת לשאול, כך יוכלו גם המצרים להתנחם בצרת הרבים שיפגשו שם.
בפסוק האחרון יש שינוי בביטוי החוזר לאורך הנבואה. במהלך הנבואה נאמר (בגיווני לשון קלים) על העמים השונים שהם ייענשו על ש'נתנו חיתיתם בארץ החיים'. אך כאשר תושלם פורענותם של המצרים, ואף הם ישכבו בתוך ערלים עם חללי חרב, ייתן ה' את חיתיתו בארץ החיים.
בזה תמה הנבואה האחרונה, השביעית במספר, על מצרים, ועימה כלה גם קובץ הנבואות על העמים שבפרקים כ"ה–ל"ב. לאחר שבחורבן ירושלים עלה החשש לחילול שם ה', ישוב הקב"ה וייתן את חיתיתו בארץ החיים על כל הגויים, וכולם יכירו וידעו כי הוא המושל בכל העמים והממלכות עלי אדמות.
 
[1]   כלומר כשמונה חודשים לאחר חורבן ירושלים. עם זאת, הנבואה עוסקת במצרים, ולפיכך אין היא אומרת דבר על חורבן ירושלים.
[2]   בעל המצודות פירש: "מלשון נגיחה והדפה בקרן" (מצודת ציון), ונראה שבמסגרת המשל הכוונה לתנועות תוקפניות של התנין בתוך המים. פירוש זה מסתבר מבחינת העניין, אך הקושי בו הוא העדר הדגש שצריך להיות בג' אם השורש הוא אכן נג"ח (כמו "וְכִי יִגַּח שׁוֹר", שמות כ"א, כח). לכן פירשו רוב המפרשים (וכן בעל המצודות עצמו בפירושו השני) שהשורש הוא גו"ח/גי"ח, שמשמעותו: לצאת מ-, לפרוץ או להתפרץ, כמו בפסוק: "וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ" (שופטים כ', לג).
[3]   השורש דל"ח מופיע במקרא רק בפרקנו (כאן, ופעמיים בפס' יג), ולפי העניין (וכן על פי האכדית) משמעו העכרת המים.
[4]   גם כאן מדובר על עכירת מים, מלשון רפש.
[5]   הרשת והחרם הם כלי דיג (ראו לעיל כ"ו, ה), והשימוש בהם כאן מטפורי, שהרי התנין ניצוד בכלים אחרים (כגון חחים, כלעיל כ"ט, ד). עיקר העניין הוא עצם צידתו של התנין בידי ה'.
[6]   גם כאן, כפי שראינו כמה פעמים בפרק הקודם, הנמשל חודר למשל: מצרים תיפול בידי עמים רבים.
[7]   אשליכך, אפזר אותך, כפי שמורה התקבולת, וכמו לעיל כ"ט, ה ול"א, יב.
[8]   משפט זה יוצר זיקה למשל הארז שבפרק הקודם, שבתחילתו נאמר: "בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (ל"א, ו), ובסופו נאמר מעין האמור כאן: "עַל מַפַּלְתּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם וְאֶל פֹּארֹתָיו הָיוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שם, יג). וראו גם לעיל כ"ט, ה.
[9]   מן התקבולת עולה שהמילה "רָמוּתֶךָ" מתארת בדרך כלשהי את פגרו של התנין. רש"י כתב (בפירושו השני) שזוהי גוויית התנין המלאה רימה. הקושי בפירוש זה הוא שבמילה רימה צריך להיות דגש במ' (כגון איוב ז', ה: "לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה"). ובדעת מקרא הציע: "גופתך המושלכת, מלשון 'רמה בים' (שמות ט"ו, א), או גופתך הרמה והגבוהה" (פירושו הראשון הוא על פי פירושו הראשון של רש"י).
[10]  המילה יחידאית, והביטוי קשה להבנה. רש"י פירש: "ארץ אשר אתה צף בה על פני מימי יאורך", ורד"ק כתב: "ארצך הצפים המים עליה, רוצה לומר: ארץ המישור", כלומר ארץ מצרים, שמימי הנילוס מציפים אותה.
[11]  כאשר אכבה אותך, "כי כשמכבים נר המאיר הוא מעלה עשן, ולפי גודל הנר כן הוא מרבית העשן, והמשיל את פרעה בגודל הצלחתו לנר גדול, ולכן אמר: כשאכבה אותך יהיה עשן רב, ויכוסה השמים בהעשן" (מצודת דוד, וכן פירשו רש"י ורד"ק).
[12]  "כלומר ירגז ויחרד לבם" (רש"י).
[13]  נראה שהכוונה כדברי מצודת דוד (ורד"ק בפירושו השני): כשתגיע השמועה על שבר מצרים לגויים. ורש"י (וכן רד"ק בפירוש הראשון) פירש: כשיגיעו השבורים, כלומר השבויים הגולים, אל ארצות הגויים.
[14]  "על"=אֶל: השמועה על מפלת מצרים תגיע גם לארצות שפרעה והמצרים לא הכירו אותן.
[15]  עמים רבים יוכו תימהון ופליאה על חורבן מצרים, ומלכיהם יסערו ממנו כמו ברוח סערה, ירעדו מפחד.
[16]  בכל רגע, כמו לעיל כ"ו, טז.
[17]  וכבר ציינו לעיל ל', ג (הערה 3) שדימויי חושך מופיעים גם בנביאים אחרים בתיאורים הציוריים של "יוֹם ה' ".
[18]  הצירוף "עָרִיצֵי גוֹיִם" – כלומר גויים עריצים, אכזריים – מופיע גם בכ"ח, ז; ל', יא; ל"א, יב. בסך הכול הוא מופיע ארבע פעמים בספרנו, ורק בו.
[19]  כלומר רגלי האדם והבהמה, שהיו שותים ממימי מצרים, לא יעכירו עוד את מקורות המים – כפי שנאמר בפס' ב על התנין שפרעה נמשל אליו – שהרי הם עצמם יאבדו.
[20]  רש"י פיסק על פי הטעמים: "בְּתִתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה וּנְשַׁמָּה, אֶרֶץ מִמְּלֹאָהּ", ופירש: "ארץ ממלואה – ארץ שהיא עתה ממלואה מכל טוב". ואילו רד"ק פירש שלא לפי הטעמים: "ותהיה נשמה הארץ ממלואה".
[21]  הפסוק איננו מציין באיזה חודש מדובר, ויש להניח שזהו החודש השנים עשר, שהוזכר בנבואה הקודמת, שזמנה היה "בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁנֵי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". אם כך, נבואה זו נאמרת שבועיים לאחר מכן.
[22]  "נְהֵה" – ציווי לשאת קינה, כמו "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה" (ירמיהו ט', ט).
[23]  הנביא נקרא לצוות, כביכול, על המון מצרים לרדת לארץ תחתיות.
[24]  הצירוף קשה להבנה. ניתן לפרש שמלבד ההוראה להמון מצרים לרדת לארץ תחתיות, מופנית הקריאה לרדת שמה גם למצרים עצמה ולבעלות בריתה, בנות הגויים האדירים (דעת מקרא). אך אפשר גם שבנות הגויים אמורות להצטרף לנהי, כשם שקוננו לעיל פס' טז, ואז יש לקרוא את המילה "אותה" במובן 'אתה' (מקרא לישראל), רוצה לומר: אתה, יחזקאל, ובנות הגויים, שאו נהי על מצרים והורידו את המונה לארץ תחתיות.
[26]  "כלום נעמת משאר הגויים? אף אתה רדה לבור והשכבה אותם" (רש"י).
[27]  "צורת ציווי בלתי-רגילה, שהרי בבניין הופעל אין ציווי" (דעת מקרא).
[28]  "ערלים" היא לשון גנאי, כפי שציינו לעיל כ"ח, י ובהערה 6 שם. הדבר בולט במיוחד בנבואה זו, שמשווה את מצרים לערלים עשר(!) פעמים. המצרים עצמם כנראה לא היו ערלים, בניגוד לעמים הנזכרים לקמן.
[29]  "לחרב נתנה מצרים" (רש"י).
[30]  ציווי לנמצאים בשאול שימשכו לשם את מצרים ואת כל המוניה. הקמץ במילה "מָשְׁכוּ" הוא קמץ קטן (רד"ק על פי המסורה), וגם זו צורת ציווי שאינה רגילה, במקום 'מִשְׁכוּ'.
[31]  הגיבורים החזקים (כמו לעיל ל"א, יא, "אֵיל גּוֹיִם") ידברו על מצרים ועל עוזריה וילעגו להם על ששכבו עם הערלים חללי החרב. דברים דומים נאמרו גם לעיל ל"א, יח: "אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל בַּעֲצֵי עֵדֶן וְהוּרַדְתָּ אֶת עֲצֵי עֵדֶן אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשְׁכַּב אֶת חַלְלֵי חֶרֶב".
[32]  הביטוי "אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּית בְּאֶרֶץ חַיִּים" חוזר בווריאציות שונות גם בעמים הבאים, והוא הסבר מדוע נענשו עמים אלו: הם נתנו את חיתיתם – מוראם ופחדם – על מי שמסביבם. וכפי שנאמר גם על צור: "הָעִיר הַהֻלָּלָה אֲשֶׁר הָיְתָה חֲזָקָה בַיָּם הִיא וְיֹשְׁבֶיהָ אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ" (כ"ו, יז). בהקשר שלנו יש מידה כנגד מידה: מי שנתנו את חיתיתם בארץ החיים, סופם שירדו לארץ תחתיות.
[33]  עילם היה בנו של שם, אחיו הגדול של אשור: "בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם" (בראשית י', כב). ממלכת עילם הייתה ממלכתו של כדרלעומר (שם י"ד, א), והיא שכנה בדרום מערב איראן של ימינו.
[34]  בניגוד למצרים, העילמים ושאר העמים הנזכרים לקמן אכן היו ערלים.
[35]  על הצמד משך ותובל עמדנו לעיל כ"ז, יג, הערה 25. על אף שמדובר בשני עמים שונים, הם נזכרים יחדיו עוד כמה פעמים בספרנו (כ"ז, יג; ל"ח, ב–ג; ל"ט, א), ונראה שגם כאן הכוונה: 'משך ותובל', ונשמטה ו' החיבור.
[36]  כאן ניכר המדרג שיחזקאל קובע בין העמים. יחזקאל מכריז על משך ותובל, שגם בשאול יהיו ב'מחלקה' נמוכה: הם לא יזכו לשכב שם בין הגיבורים (שנפלו בידי ערלים), שזכו למידה של כבוד – לרדת לשאול עם כלי מלחמתם ולהניח את חרבותיהם מתחת לראשיהם – אלא הם יושפלו גם בשאול.
[37]  ביטוי קשה. רד"ק פירש: "חטאת עונותם וענשם היתה על עצמותם, כלומר שדקרו אותם בחרב ושברו עצמותיהם". ובדעת מקרא כתב: "עוונותיהם יחולו על גופם (על עצמם)".
[38]  הלשון הקשה היא גיוון לביטוי החוזר "אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּית בְּאֶרֶץ חַיִּים", שעמדנו עליו לעיל, הערה 32.
[39]  פרעה.
[40]  "צִדֹנִי"=צידונים, כמו: "לַכָּרִי וְלָרָצִים" (מל"ב י"א, ד) = לכרים ולרצים (רד"ק).
[41]  בושים מגבורתם, שלא הועילה להם בעת מפלתם.
[42]  ואכן, כמה עשרות שנים אחרי נבואת יחזקאל, בשנת 539 לפנה"ס, נכבשה עילם בידי הפרסים ונטמעה בממלכתם. אומנם יש אומרים (מקרא לישראל) שדברי יחזקאל כאן מוסבים על אירועים שהתרחשו כחמישים שנה קודם נבואתו, שאז הוכתה עילם בידי אשור ונחרבה, הגם שבינתיים חזרה להיות ממלכה עצמאית.
[43]  הן לפי הקרי הן לפי הכתיב אלו דברי ה'. לפי הקרי: "כי אני ה' נתתי חיתיתי – פחדי ומוראי – על ארץ החיים, במקום הפחד שהטילו הערלים על הארצות". לפי הכתיב: "ה' נתן חיתיתו של פרעה על ארץ חיים; בכוח ה', ולא בעוצם ידו, היה פרעה למלך חזק" (דעת מקרא על פי רד"ק).