פרק ל"ו (2) / גאולה למען שם ה'

  • הרב אמנון בזק
א. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי
במחצית השנייה של פרק ל"ו מובאת נבואה הנושאת משמעות רעיונית חשובה בנושא גאולת ישראל. הנבואה פותחת בסקירה היסטורית קצרה, המזכירה סקירות קודמות בספר, אך יש בה כמה חידושים:
(טז) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יז) בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: (יח) וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ: (יט) וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: (כ) וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: (כא) וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה:
ה' פותח בקביעה שעם ישראל הופץ בגויים מפני שטימא את הארץ בחטאיו, ומציין במיוחד שתי עבירות, שהוזכרו לכל אורך הספר: שפיכות דמים ועבודה זרה. יחזקאל הביא פעמים רבות את הרעיון שהחטא מטמא את עושהו,[1] ולעיתים אף ציין שהחטא טימא את המקדש (ה', יא; כ"ג, לח) ואת ירושלים (כ"ב, ג–ה; כ"ד, יא–יג). אבל הטענה שחטאי עם ישראל טימאו את ארץ ישראל כולה עולה כאן לראשונה. אכן, התורה כבר אמרה זאת על שתי עבירות מרכזיות: שפיכות דמים – "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ה, לג–לד); וגילוי עריות – "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ח, כז–כח).[2] לא ייפלא אפוא שלאחר שטימא את הארץ, נענש עם ישראל בגלות ממנה. לקמן נראה, שהטומאה והטוהרה הם מוטיב מרכזי בנבואה זו.
החידוש השני הוא חילול השם שגרמה הגלות: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (פס' כ). פסוק זה ניתן להתפרש בשתי דרכים. היו שביארו שעצם ההימצאות של עם ישראל בגלות היא חילול השם, שכן עם ישראל מייצג את ה', והיותו בגלות מעידה, בעיני הגויים, שאין ביכולת ה' להגן על עמו: "ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: 'עם ה' אלה ומארצו יצאו', ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו" (רש"י). ברם, מפשט הכתובים שלאחר מכן (פס' כא–כג) נראה יותר שבני ישראל אחזו במעשיהם הרעים גם בגלות, ובכך נגרם חילול השם לעיני הגויים שאליהם הגיעו, שכן הם ייצגו באופן שלילי את 'עם ה' '.[3]
החידוש השלישי הוא שחילול השם הזה הוא שיהיה המניע לשינוי ולגאולה דווקא: "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה". חידוש זה עומד במרכז הנבואה, ויש לו משמעות גדולה מאוד. יחזקאל מדבר כאן על גאולה שתבוא בלא שיקדם לה תהליך של תשובה ותיקון. חילול השם כשלעצמו הוא סיבה להחזיר את עם ישראל לארצם, גם אם עדיין אינם ראויים לכך מצד עצמם. על משמעות החידוש הזה נעמוד בהמשך הנבואה.
 
ב. לֹא לְמַעַנְכֶם
הפסוקים הבאים חוזרים על הרעיון הזה ביתר שאת:
(כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: (כג) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: (כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: (כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: (כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: (כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: (כח) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא‑לֹהִים: (כט) וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב: (ל) וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב[4] בַּגּוֹיִם: (לא) וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם[5] בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: (לב) לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:
הפִּסקה פותחת וחותמת במילים "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה", ומדגישה את מה שכבר נאמר לעיל: גאולת ישראל לא תבוא בגלל זכויותיהם, אלא בגלל החשש מחילול השם. עם זאת, מכיוון שלא יעלה על הדעת שעם ישראל יחזור לארצו וימשיך לחטוא ולטמא שוב את הארץ, מוצע כאן מהלך של טיהור יזום של עם ישראל. ה' ייתן לעם לב חדש ורוח חדשה, ולמעשה תינטל מהם האפשרות לחטוא: "וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם". בסופו של התהליך יתמלא עם ישראל בושה על דרכיו, ומשום כך הנביא פונה כבר עכשיו אל הגולים ואומר להם: "בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל".
הרעיון שה' ינקוט פעולה מעשית שתגרום לעם ישראל לקיים את מצוותיו ולהימנע מחטא מופיע גם בירמיהו:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה... נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא‑לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד (ירמיהו ל"א, ל–לג).
עם זאת, עדיין ניכר הבדל בין הנביאים. ירמיהו אומר שה' יטמיע את תורתו בעומק ליבם של בית ישראל, עד שלא יהיה צורך ללמד דעת ה', "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם". יחזקאל מתאר תהליך קיצוני יותר, ונראה מדבריו כאילו תינטל הבחירה החופשית כליל מעם ישראל.
תהליך התשובה הכפוי הזה חריג ומפתיע. כבר עמדנו בפרק י"ח על השוני שבין הדרישה שם "וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה" (י"ח, לא) לבין המציאות הכפויה המתוארת כאן: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה".[6] ביארנו שם, שיש הבחנה בין הפרטים לבין הכלל: בידי הפרטים נתונה תמיד האפשרות לפעול בכוחות עצמם, ובזה להשפיע לפחות על גורלם שלהם; אבל מהלכי הכלל נתונים ביד ה', ובסופו של דבר מובטחת התשובה הכפויה מאת ה' לכלל ישראל.
מה טיבה של תשובה כפויה זו? נראה שיחזקאל מבקש להציג כאן מסלול מיוחד ביחסים שבין ה' וישראל, שיהלום אפילו את המצב הקשה ביותר שעם ישראל עלול להגיע אליו. התורה מתארת שלושה תהליכים אפשריים שיביאו את עם ישראל לגאולה:
1.   המסלול האידיאלי הוא תשובה ותיקון שיבואו מאת עם ישראל. מסלול זה מתואר במיוחד בפרשת התשובה:
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ‑לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ שָׁמָּה... וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ (דברים ל', א–ו).
     במסלול זה עם ישראל מגיע בכוחות עצמו, בזמן היותו בגלות, להכרה שעליו לשוב אל ה', ואז ה' משיב אותו לארץ. גם במסלול זה ינקוט ה' פעולה שתסייע לעם ישראל בעבודתו – מילת הלב לאהבה את ה' – אך פעולה זו תבוא רק לאחר ההתעוררות והתשובה שיעשו ישראל מאליהם.
2.   בפרשת התוכחה שבספר ויקרא, שיחזקאל מתייחס אליה, כזכור, פעמים רבות, באה סיומת התולה את הגאולה לא בתשובה כי אם ב'זכות אבות' (ראו שבת נה ע"א), כלומר זכות הברית עם האבות:
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר... וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם (ויקרא כ"ו, מב–מד).
     ואכן, בימי המלך יהואחז הושיע ה' את ישראל מכוח זכות זו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה" (מל"ב י"ג, כג).
3.   רק במקום אחד מחוץ לספר יחזקאל נזכרת גאולה שאין לה כל קשר לזכויותיהם של ישראל, לא מצד עצמם ולא מצד אבותם. בשירת האזינו מתואר שפל כה חמור שעם ישראל הגיע אליו, עד שה' חשב לכלותם: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" (דברים ל"ב, כו), אך נמנע מכך מסיבה אחת ויחידה – החשש פן ייחס האויב את הניצחון לעצמו, ולא יתלה את מה שקרה ברצון ה': "לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת" (שם, כז).
מובן ששלושת מסלולי התשובה מציגים רמות שונות של עם ישראל וקשריו עם ה'.[7] המשותף לשירת האזינו ולפרקנו הוא הצגת המסלול הנמוך ביותר ביחסים שבין ה' וישראל. גם אם יידרדר עם ישראל למצב שאין לו שום זכויות, עדיין לא יינתק הקשר עם ה', שכן עדיין תהיה לה' סיבה לגואלם: למנוע את חילול שמו. אומנם אין במסלול זה שבח גדול לישראל, אך יש בו הבטחה גדולה, שהקשר בינם ובין ה' לא יינתק בשום דרך ובשום צורה.
קווי דמיון רבים נמתחים בין נבואה זו ובין הנבואה לעיל פרק כ' (הביטויים המקבילים מודגשים):
חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה'. וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם. כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם. בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם. וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' (כ', לג–מד).
שתי הנבואות עוסקות בגאולה כפויה של ישראל; בשתיהן נאמר שה' יקבץ את ישראל מן הגויים ויביאם לארץ, ובכך יתקדש שמו; ושעם ישראל יזכור את מעשיו הרעים ויתבייש בהם. אבל יש ביניהן גם כמה הבדלים בולטים. בראש ובראשונה, בפרק כ' מתואר שלב ביניים, שבו ישפוט ה' את ישראל ב'מדבר העמים', יעבירם תחת השבט, ויביא לארץ רק את הראויים לכך. בפרקנו אין לכך כל רמז, ונראה שעם ישראל כולו ייגאל. הבדל זה נעוץ בהבדל יסודי אחר: בשני הפרקים התהליך כפוי, אבל בפרק כ' רק הצד החיצוני שלו – הוצאת ישראל מן הגויים והבאתם לארץ ישראל – הוא כפוי, ואילו בפרקנו גם התהליך הרוחני כפוי. בכך מתחזק עוד יותר הרושם שפרקנו מציג את האפשרות הגרועה ביותר: אם יתברר שאין כל סיכוי לתשובה ותיקון, ולא יהיה בישראל מי שראוי לגאולה במידת הדין. תהליך זה רחוק מלהיות אידיאלי, אך עצם קיומו עשוי לנסוך תחושת נחמה בעם ישראל, במיוחד במצבו הקשה שלאחר החורבן.
 
ג. מַיִם טְהוֹרִים
ממד מחודש אחר בנבואה זו הוא תהליך הטוהרה המיוחד שעם ישראל עתיד לעבור: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (פס' כה). תהליך זה איננו מוכר משום מקום אחר במקרא: לא עצם הדימוי של טיהור עם ישראל, ולא הביטוי 'מים טהורים' המופיע רק כאן.[8] זריקת מים כדרך לטוהרה מוכרת מפרשת פרה אדומה, שבה נעשה שימוש ב'מים חיים' כאמצעי טוהרה:[9]
וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא... וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא (במדבר י"ט, יז–כ).
נראה שדרך זו נבחרה על מנת להדגיש שמבחינה רעיונית נטמא עם ישראל כולו בטומאת מת, החמורה מכל טומאות שבעולם, ולפיכך הוא זקוק לטוהרה מסוג מיוחד. דימוי זה גם משמש הכנה ורקע לקראת חזון העצמות היבשות שבפרק הבא, המדגיש אף הוא את רעיון ההתנערות וההחייאה של עם ישראל ממצב של 'מוות קליני' אל תהליך של היטהרות וגאולה.
 
ד. השיבה לגן עדן
הפרק מסתיים בשתי נבואות קצרות, הממשיכות את שתי הנבואות המרכזיות שקדמו להן. הינה הראשונה שבהן:
(לג) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: (לד) וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה[10] תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: (לה) וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת[11] יָשָׁבוּ: (לו) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם[12] כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:
לאחר שדובר בנבואה הקודמת על תהליך הטוהרה הייחודי של ישראל, ממשיכה הנבואה הזאת ומספרת על מה שיקרה "בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם". עניינה המרכזית של נבואה זו הוא שארץ ישראל תהפוך לגן עדן, ובכך יתוקן גם חילול השם. בנבואה הקודמת אמרו הגויים בזלזול "עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (פס' כ), ואילו כעת יאמרו "הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן", ואף יסיקו את המסקנה הנכונה: "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת". לשעבר ייחסה נבואת יחזקאל את דימוי גן העדן לארצות אחרות,[13] ואילו כעת תיעשה ארץ ישראל כגן עדן.
הנבואה הקצרה השנייה מפרטת את הריבוי של בית ישראל:
(לז) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: (לח) כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
נבואה זו ממשיכה אף היא את קודמתה, שעסקה ב'ערים החרבות', ומתארת כיצד תימלאנה הערים הללו יושבים. דברי נחמה אלו מתקשרים לפרק ל"ד, שבו הוגדר כזכור עם ישראל כצאנו של ה'. עם זאת, כאן הצאן משמש רק כהמחשה לריבוי, בכפל משמעות: המשל עצמו מתאר תופעה שתהיה חלק מהתגשמות הגאולה – ריבוי הקורבנות שיובאו לירושלים בחגיה ובמועדיה; והנמשל מדמה את עם ישראל לצאן הקודשים הזה, ומבטיח שהערים תימלאנה לא רק צאן ממש, אלא גם 'צאן אדם'.
 

[1]   ראו למשל י"ח, ו, יא, טו וכ"ב, יא בהקשר של גילוי עריות; וי"ד, יא וכ', ז, יח בהקשר של עבודה זרה.
[2]   אך לא על עבודה זרה, שעצם הקישור בינה ובין טומאה ייחודי ליחזקאל.
[3]   כך עולה גם מפשט הגמרא (יומא פו ע"א): "אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר: 'באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו' ". אומנם רש"י ביאר שם כפירושו כאן: "את זו קרא הכתוב חילול השם, כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו, והכל אומרים: מה הועילו לו? ראה החסידים והחכמים, רעה באה עליהם. שנאמר: 'ויחללו את שם קדשי', ובמה חללוהו? 'באמור עליהם' הנכרים שגלו ביניהן ראו 'עם ה' אלה' ולא יכול להצילם שלא יגלו, נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט". אך נראה שלא כן פשט הדברים, כפי שהעיר רש"ש שם.
[4]   הצירוף 'תיקחו חרפה' משמעו 'תישאו חרפה', כמו לעיל פס' טו: "וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד". ודומה לזה בהושע י', ו: "בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם יִקָּח וְיֵבוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מֵעֲצָתוֹ". כמו בנבואה הקודמת, גם כאן מופיע הרעיון שהשגשוג הכלכלי יסיר מעל ישראל את החרפה שחירפו הגויים.
[5]   לשון בושה וביזיון, ראו לעיל ו', ט ובהערה 5 שם.
[6]   וכפי שנאמר כבר לעיל י"א, יט.
[7]   במשנה המפורסמת בסוף מסכת תענית (כו ע"ב) נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך...". הברייתא (שם לא ע"א) מפרטת את דברי בנות ירושלים: "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות? קחו מקחכם לשום שמים". מפי מו"ר הר"י מדן שמעתי, כי ייתכן שיש לראות בתיאור זה משל לכוהן הגדול, הנכנס לפניי ולפנים בבגדי לבן לכפר על ישראל. בשעה שעם ישראל הולך בדרך ה', כמו במסלול של פרשת התשובה בספר דברים, הכוהן הגדול מבסס את תחינתו על 'היופי' שבמעשיהם. בשעה שאין עם ישראל יכול לסמוך על מעשיו, פונה הכוהן הגדול לייחוס המשפחה, ומבסס את בקשתו על 'זכות אבות'. ובשעה שאין לעם ישראל מעשים טובים, ואף זכות אבות תמה, שוב אין לו לכוהן הגדול אלא לבקש שהקב"ה יכפר לבני ישראל "לשם שמים" – "לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם", "לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת".
[8]   ראו על כך: ט' גנזל, נבואת הצופה – בין חורבן לתקומה, אלון שבות תשע"ב, עמ' 226–235.
[9]   ואכן, נבואה זו נבחרה להפטיר בה לאחר קריאת פרשת פרה.
[10]  נשמה=שוממה, כמו לעיל ל"ב, טו.
[11]  המובן הרגיל של המונח 'ערים בצורות' הוא ערים שיש להן מבצרים וחומות, כמו: "כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ" (דברים ג', ה). אלא שתיאור זה איננו עולה בקנה אחד עם האמור להלן ל"ח, יא על ההתיישבות המתחדשת בארץ ישראל: "אֶרֶץ פְּרָזוֹת... כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם". ואולי הכוונה כאן לערים חזקות ויציבות.
[12]  ראו דברינו לעיל פס' ג על הביטוי 'שארית הגויים'.
[13]  כפי שראינו לעיל בנוגע לצור (כ"ח, יג) ולמצרים (ל"א, ט, יח).