יחזקאל | פרק מ"ו | המקדש לעתיד לבוא: מעמדו של הנשיא בקורבנות

פרק מ"ו ממשיך את העיסוק בנשיא ובתפקידיו השונים, המדגישים את מעמדו המיוחד. בתחילת הפרק מדובר שוב על מעמדו בשערי החצר:

כזכור, בפרק מ"ד ראינו את ייחודו של שער המזרח החיצון: "וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר. וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר" (מ"ד, א–ב). כעת מדובר בשער המזרח של החצר הפנימית, שיהיה גם הוא סגור בששת ימי המעשה, אך שלא כשער החיצון, הוא ייפתח בשבתות ובראשי חודשים, וידגיש את מעמדו המיוחד של הנשיא. כזכור (לעיל מ', לד), הכניסה למבנה שערי החצר הפנימית היא מצד החצר החיצונה, דרך אולם השער. הנשיא יגיע אפוא אל השער דרך האולם, אך הוא לא ייכנס לחצר עצמה, שהרי איננו כוהן, אלא יעמוד על מזוזת השער, ומשם יראה את הכוהנים מקריבים את קורבנותיו המיוחדים לימים אלו, שיפורטו להלן.[2] ההשתחוויה על מפתן השער מדגישה כמובן את כפיפותו לה'. העם, העומדים בחצר החיצונה ואינם רשאים להיכנס אל השער, ישתחוו לפני פתח השער הפונה אל החצר החיצונה, והשער יישאר פתוח לשם כך עד הערב.

כעת מפורטים קורבנות הנשיא בשבתות ובראשי חודשים:

כמו הקורבנות שלמדנו עליהם בפרק הקודם, גם קורבנות אלו אינם ה"קרבן הכתוב בתורה לא לשבת ולא ליום טוב, אלא חדוש יהיה בקרבנותיו" (רד"ק לפס' ד); וגם כאן נראה שמדובר במערכת קורבנות אחרת, המוטלת על הנשיא, והיא נוספת על קורבנות שבת וראש חודש המפורטים בתורה (במדבר כ"ח, ט–טו). עם זאת, יש זיקה בין הקורבנות שבתורה ובין קורבנות הנשיא: קורבן מוסף של שבת הוא "שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם" (במדבר כ"ח, ט), והנשיא מוסיף "שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים"; ובראש חודש המוסף כולל גם "פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם... תְּמִימִם" (שם, יא), ואף הנשיא מביא, בין השאר, "פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם".

חידוש ניכר כאן גם במנחות. בפרק הקודם ראינו מנחות גדולות מן האמור בתורה: "וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה" (מ"ה, כד). שיעורים אלו נאמרו גם כאן, אך בנוגע לכבשים נאמר שהמנחה תהיה "מַתַּת יָדוֹ": אין לה שיעור מוגדר, אלא "כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ" של הנשיא. נראה שבשל ריבוי הכבשים, לא נתבע הנשיא לעמוד במידה קבועה של מנחה, כמו במנחות הבאות עם הפרים והאילים.

בתוך העיסוק בקורבנות אלו נידונה דרך הכניסה והיציאה של הנשיא והעם אל החצר הפנימית במועדים:[4]

מסתבר שפס' ח עוסק בשבתות ובראשי חודשים, שעליהם דובר עד כאן, ועל פיו הנשיא נכנס דרך אולם שער המזרח של החצר הפנימית, כנאמר בפס' ב, ויוצא דרך אותו שער עצמו, שהרי אין מולו שער אחר במערב. לעומת זאת, כשעם הארץ מגיע למקדש במועדים להשתחוות לה', הוא נכנס משער הצפון או משער הדרום ויוצא בשער שכנגדו (פס' ט), וכך עושה גם הנשיא (פס' י). הפסוקים אינם מנמקים מדוע יש להתנהג בדרך זו, וכתב רש"י: "מצוה עליהם שיתראו בתוך העזרה יפה יפה". במועדים, בשעה שעם ישראל עולה לרגל ונמצא בהמוניו במקדש, על הנשיא להיות "בְּתוֹכָם", אך בשבתות ובראשי חודשים, שבהם אין, בדרך כלל, נוכחות מרובה של העם במקדש, הנשיא יכול להיכנס ישירות משער המזרח, העומד מול המקדש עצמו.

הפסוק הבא מפתיע במקצת:

מידות אלו הן הן המידות האמורות בפס' ז, אלא ששם דובר בקורבנות הנשיא בשבתות ובחודשים, ואילו כאן מדובר "בחגים ובמועדים". אבל מידות אלו נאמרו גם בפרק הקודם, בנוגע לפסח ולסוכות (מ"ה, כד–כה); מהי אפוא הסיבה לחזור עליהן כאן? נראה שפסוק זה איננו עוסק בקורבנות הנשיא, אלא בקורבנות המוסף הרגילים של החגים והמועדים.[5] אכן, שיעורי המנחה כאן גדולים מן השיעורים האמורים בפרשת המוספים (במדבר כ"ח–כ"ט), וכנראה יש כאן ציווי להגדיל את המנחה המובאת עם המוספים, כאחד מן ההיבטים המרובים של תוספת קדושה בפרקים אלו.

 

מכאן הנבואה עוברת לקורבנות הפרטיים של הנשיא, והם נחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון הוא קורבנות נדבה:

בפס' א נאמר ששער המזרח יהיה סגור בכל ימות השבוע, וייפתח רק בשבתות ובראשי חודשים. אומנם אם ירצה הנשיא להקריב קורבן נדבה, ייפתח השער במיוחד עבורו, לצורך ההקרבה. אלא שבניגוד לשבתות ולראשי חודשים, שבהם השער נשאר פתוח עד הערב ועם הארץ משתחווים כנגדו, כאשר ייפתח השער לצורך הקרבת נדבה של הנשיא הוא ייסגר מייד "אַחֲרֵי צֵאתוֹ", שכן בימי המעשה העם עסוקים במלאכתם, ואינם באים למקדש להשתחוות.

הסוג השני, המחודש יותר, הוא קורבן התמיד של הנשיא:

לא רק בשבתות, בראשי חודשים ובחגים מסוימים נוסף לנשיא תפקיד בהקרבת קורבנות, אלא גם מדי יום ביומו. שלא כקורבן התמיד שבתורה – "כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד, אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כ"ח, ג–ד) – קורבן התמיד של הנשיא אינו אלא כבש אחד בבוקר. נראה שמשום כך חוזרת ההדגשה המיוחדת "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" בכל אחד משלושת הפסוקים, על מנת להבדיל בין קורבן התמיד של הנשיא לקורבן התמיד הרגיל.[8] גם מידות המנחה שונות: בקורבן התמיד מביאים "עֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין" (שם, ה), ואילו הנשיא מביא "שִׁשִּׁית הָאֵיפָה" סולת "וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין".

קורבן התמיד של הנשיא ממחיש את מעמדו המיוחד בכל יום ויום – ולא רק בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים – מצד אחד, ומצד שני, הוא מחזק את חיבורו למקדש, ומעמיק את הקשר שלו לעבודת ה'.

 

בפרק הקודם ראינו שהעם מצווה לתת נחלה מיוחדת לנשיא. כעת מפורטים שני דינים העוסקים במעמדן של מתנות שיעניק הנשיא מנחלתו לאחרים:

הנשיא יכול לתת מתנה מנחלתו לבניו, ואז היא נעשית אחוזתם לכל דבר. לעומת זאת, אם ייתן מנחלתו לאחד מעבדיו, המתנה תחזור לנשיא בשנת היובל. בכל מקרה, נחלת הנשיא תישאר בקרב משפחתו. דינים אלו באים לחזק את מעמדו של הנשיא, אך לא כמטרה בפני עצמה, אלא על מנת שלא יהיה לו צורך לפגוע בנחלת העם, והם יוכלו לשבת בשלווה איש בנחלתו, מבלי לחשוש שינושלו ממנה בידי הנשיא. כך נחתמת היחידה העוסקת בדיני הנשיא מעין פתיחתה, שקבעה טעם זהה לעצם מתן הנחלה הנרחבת לנשיא: "וְלֹא יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת עַמִּי וְהָאָרֶץ יִתְּנוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהֶם" (מ"ה, ח).

 

בסיום הפרק ממשיך במפתיע מסעו של יחזקאל במתחם המקדש, שתואר בעיקרו בפרקים מ'–מ"ב, והוא רואה, ממש בסיום המסע, מקומות חשובים שטרם נזכרו:

בפרק מ"ב למדנו על הלשכות שבצפונה ובדרומה של החצר החיצונה. יחזקאל מובא לכניסה לשער, ומשם הוא מגיע אל לשכות הקודש הפונות צפונה – ומכאן שמדובר, כנראה, בלשכות שבדרום, הסמוכות לשער הדרום. בקצה המערבי שלהן יחזקאל רואה מקום מיוחד, שהכוהנים יבשלו בו את בשר החטאת והאשם ויאפו את המנחה. לעיל מ"ב, יג נאמר ליחזקאל שהלשכות מיועדות לאכילת קודשי הקודשים: "לִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יֹאכְלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר קְרוֹבִים לַה' קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שָׁם יַנִּיחוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְהַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם כִּי הַמָּקוֹם קָדֹשׁ". כעת נאמר לו שהבישול והאפייה יהיו אף הם בלשכות, הפונות צפונה, וכאן הקורבנות מפורטים בסדר הפוך: אשם, חטאת ומנחה.[14] ייעוד מקום לבישול הקורבנות הוא חלק מהמגמה להרחיק את העם מן הקודש – "לְבִלְתִּי הוֹצִיא אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה לְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם" – כשם שנאמר לעיל מ"ד, יט על ייעוד מקום להנחת בגדי הכהונה: "וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם". ושם עמדנו על הרעיון שעצם המגע עם הקודש יש בו כדי לקדש את הנוגע, ועל כן יש להיזהר ממגע של ישראל בבגדי הכהונה ובקורבנות.

מכאן המסע ממשיך למקום אחר, המיועד אף הוא לבישול קורבנות:

יחזקאל נלקח מן החצר הפנימית אל החצר החיצונה, ושם, בארבע פינות החצר (ראו בתרשים המצורף לעיוננו בפרק מ'), הוא רואה ארבע חצרות המכונות 'בית המבשלים'. חצרות אלו הן "קְטֻרוֹת" – "שאינן מקורות" (מידות פ"ב מ"ה) – ומידותיהן ארבעים על שלושים (אמות).[19] שלא כבשר קודשי הקודשים, המבושל בידי הכוהנים בלשכות שנזכרו לעיל, נועדו החצרות שבחצר החיצונה לבישול "זבח העם", כלומר בשר הקורבנות המגיע לעם. תפקיד זה מוטל על "משרתי הבית", דהיינו הלוויים שאינם מבני צדוק, נוסף על שחיטת קורבנות אלה, שהוטלה עליהם לעיל מ"ד, יא.

נותרה עוד שאלה אחת מתבקשת: מדוע נדחו פסוקים אלו לפרקנו, ולא הוזכרו במקומות המתאימים להם בתיאור מתחם המקדש בפרקים מ'–מ"ב?[20]

נראה שהסיבה לכך היא הקשר של פסוקים אלה לנאמר בפרקים האחרונים מפרקי המקדש: פס' יט–כ, העוסקים במקום הבישול של קודשי הקודשים, קשורים לנאמר בפרק מ"ד על הנחת בגדי הכוהנים בלשכות, ומשלימים את נושא הרחקת ישראל מהקודש; וגם פס' כא–כד יובנו היטב רק לאחר שהובהר בפרק מ"ד מעמדם של הכוהנים שאינם מבני צדוק והוטלה עליהם שחיטת קורבנות העם. לו הובאו פסוקים אלו בתיאור מתחם המקדש שבפרקים מ'–מ"ב, לא היה ניתן להבין את משמעותם במלואה, ועל כן הם נדחו לכאן, ובהם מושלם המסע של יחזקאל במקדש.

שני הפרקים האחרונים בספר יצאו ממתחם המקדש אל רחבי ארץ ישראל כולה.